"סיינפלד" היא ללא ספק אבן דרך בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית באופן כללי, ובז'אנר הסיטקומים בפרט. זו הסדרה שהולכת יד ביד עם ההגדרה של הז'אנר והיא ללא ספק הסדרה המוכרת ביותר בז'אנר, לצד "חברים" כמובן. ולא למרות, אלא בגלל שזו כזו אבן דרך, "סיינפלד" היא הראשונה לעמוד למבחן של דה סיטקום שואו. אמנם סיינפלד רצה במשך תשע עונות בין 1989 ל – 1998, אבל היא התחילה עם עונה בת חמישה פרקים שאף-אחד ברשת NBC  לא האמין בה. 

הפיילוט, או כפי שנקרא בפיהם של הכותבים – "חדשות טובות, חדשות רעות" שודר לראשונה בחמישי ביולי 1989, ונפתח עם ג'רי במונולוג קומי. כל סיטקום טוב צריך גימיקים, וזה אחד מהגימיקים של "סיינפלד" (שאחרי זה אומץ על ידי לא מעט סדרות קומיות אחרות, לאחרונה ב"לואי" המוצלחת) – המונולוג הקומי של ג'רי בפתיחת הפרק ובסופו, לפעמים גם באמצע. ג'רי פותח עם מונולוג על יציאות, יציאה מהבית. ג'רי מדבר על האבסורד שביציאה מהבית ונותן שתי דוגמאות לכך – הראשונה היא זו שעד שאתה כבר יוצא (מתלבש, מארגן, מזמין מקומות), אתה כבר רוצה לחזור. השנייה היא ההרגשה הזו שלא משנה איפה אתה – יש את התחושה הזו שאתה צריך ללכת, להיות באיזשהו מקום אחר. מדהים כמה מדויקים הצליחו להיות סיינפלד והשותף ליצירה לארי דיוויד לפני 26 שנים, והסדרה אפילו לא באמת התחילה עדיין. 

הסצינה הבאה מפגישה אותנו עם ג'ורג' קוסטנזה לראשונה, כשהוא וג'רי יושבים בבית הקפה, ומנהלים שיחה על הכפתורים בחולצתו של ג'ורג'. את השיחה קוטעת המלצרית שמגיעה עם שני ספלי קפה גדולים. ג'ורג' מיד נלחץ האם יש קפאין או לא בקפה, וברגע אחד מציגים לנו את דמותו של ג'ורג', בלי התחכמויות – בחור לחוץ וכעוס שנמצא כל הזמן על הקצה. ג'רי מניח עם לכתה של המלצרית את עלילת הפרק על השולחן – בחורה שפגש במישיגן שמגיעה לניו-יורק. ג'ורג' מיד שם לב שג'רי אומר את המילים "חייבת" ו"אולי" ושובר לג'רי את החלומות על להיות עם הבחורה הזאת, לא בפעם הראשונה. ג'ורג' מסביר כי הבחורה הזאת משתמשת בג'רי בתור תכנית ב'. מיד מוצג לנו עוד צד בדמותו של גו'רג', ועוד לא סגרנו חמש דקות – הצד בעל הדעה הבלתי נגמרת, גם על נושאים שהוא לא באמת בקיא בהם ושלא נוגעים אליו. ג'רי כמובן לא מסכים עם ג'ורג', אבל זה שואל לדעתה של המלצרית, שמאששת את דעתו של ג'ורג', למורת רוחו של ג'רי. על הדרך היא גם מזכירה את העובדה שבקפה של ג'ורג' כן יש קפאין – וזה ישר קופץ ואומר שידע שהרגיש משהו.

הפרק קופץ אל המכבסה, שם ג'ורג' מביט על הבגדים במכונה ומציין שזהו הרגע המשעמם בחייו. ג'רי לא עוזב את עניין לורי – הבחורה ממישיגן –, וג'ורג' ממשיך לעמוד על שלו בעקשנות, ממשיך להראות את הצד הזה של דמותו. ג'ורג' מציין את העובדה שג'רי לא יודע איפה היא ישנה או נמצאת – מה שאומר שהוא לא יכול להתקשר אליה, אלא רק לחכות שזו תתקשר אליו. ג'רי מבין שג'ורג' צודק, והשניים עוברים לוויכוח האם הבגדים יכולים להיות יבשים מדי. ג'ורג' אומר שכן, וג'רי אומר שלא – כמו שאתה לא יכול להיות עוד יותר מת ממה שאתה, הבגדים לא יכולים להיות יבשים מדי. 

בשתי הסצינות הללו של גו'רג' וג'רי מניחים סיינפלד ודיוויס את היסודות של הסדרה – הכלום. בהמשך הסדרה מדברים גו'רג' וג'רי על יצירת סיטקום על כלום, כשבעצם הם נמצאים באחד כזה. לכל סיטקום אחר יש איזו הגדרה – קומדיה צבאית, קומדיית מקום עבודה, קומדיית משפחה וכו', אבל "סיינפלד" היא על כלום. מבחינת הכותבים, החיים הם כלום, רצף של אירועים שפשוט קורים, אירועים קצת מצחיקים וקצת עצובים, לפעמים גם מביכים ולא נעימים, אבל הם כלום. ועל זה הסדרה שלהם, וכבר בשתי הסצינות הראשונות הללו מבינים זאת. 

הפסימיות של הכותבים באה לידי ביטוי גם במונולוג הקומי של ג'רי שמגיע באמצע הפרק ובו ג'רי מדבר על כך שיו הכביסה הוא היום המרגש ביותר בחייהם של של הבגדים, ושהבגד האהוב עליו ביותר הוא הגרב, היא אלו בטח שונאים את חייהם. 

בסצינה הבאה מוצגת לראשונה דמותו האהובה על קרמר, כשהוא נכנס אל דירתו של ג'רי והורס לו את המשחק של קבוצת הבייסבול של הניו יורק מטס שג'רי הקליט ממוקדם יותר באותו הערב. ג'רי המאוכזב מקבל טלפון מלורי ששואלת אותו האם היא יכולה לישון אצלו, התשובה, כמובן, חיובית. מכאן הפרק מתעסק אך ורק בבחורה, כשגם קרמר וגם ג'ורג' מתעצבנים על ג'רי שהוא מביא אל דירתו מיטה נוספת לבחורה. קרמר צועק "למה לתת לה אופציה?" וג'ורג' אומר לג'רי שהוא צריך ללכת נגד האינסטינקטים שלו ומיד אחר-כך עוברים למונולוג קומי נוסף בו ג'רי מציין כמה עולם היציאות הוא עולם כואב. 

התהיות לגבי נשים ועולם היציאות נמשך גם אל הסצינה הבאה (ואל כל תשע עונות הסדרה), כאשר ג'רי וג'ורג' משתעשעים עם הרעיון הנחמד של מה אם היה אפשר פשוט לשאול בחורה מה היא חושבת. זה ממשיך עם הסבר נוסף מבית היוצר של ג'ורג' – הפעם על המגע הראשוני בין ג'רי ללורי ומה הוא אומר. הם עוברים על כמה סוגי חיבוקים ולחיצות ידיים, כשלפתע לורי מגיחה מאחורי ג'רי ומכסה את עיניו, ואז תופסת את שתי ידיו. ג'רי המבולבל מסתכל על ג'ורג' ומחפש תשובה, אך זה לא יודע מה לומר. 

כאשר לורי וג'רי מגיעים לדירתו של ג'רי, תקוותיו של ג'רי נבנות עוד כשהבחורה מבקשת יין וסוגרת את המנורה של-יד הספה, ושואלת אם היא יכולה להישאר לישון לילה נוסף. ג'רי המבסוט עונה בחיוב ומציע שיעשו משהו יחדיו מחר אחרי הסמינר שלה, והיא מציעה שיט של חמש שעות במנהטן. ג'רי מסכים בחוסר רצון. הטלפון מצלצל והורס את האווירה ה"רומנטית". מסתבר שזו שיחה ללורי, ובקו השני מדבר ארוסה של לורי. תקוותיו של ג'רי למין עם לורי נשברות שוב.

הפרק נחתם במונולוג קומי נוסף של ג'רי, שמסביר שאין לו מושג מה בחורות רוצות ושהוא לא קולט את הסימנים. הוא מסביר שגברים קל להבין, הם רוצים בחורות. אבל בחורות? בלתי אפשרי. אבל איכשהו אנחנו הגברים כן מצליחים להשיג בחורות. ג'רי חותם את הפרק עם המשפט – "אנחנו מצפצפים בצופר שלנו כדי לשרת אתכן טוב יותר." 

כל סדרה באשר היא צריכה להניח את היסודות שלה בפיילוט, ו"סיינפלד", למרות שלא הכירה לנו את איליין בפרק הראשון, מוכיחה איך עושים פיילוט נכון. סיינפלד ודיוויד מניחים את יסודות הכלום של הסדרה כבר בפרק הראשון ומציגים לנו שלוש מארבע הדמויות הראשיות על כל מי שהן. כבר בפרק הפתיחה ניתן להבין כי "סיינפלד" באה לעשות משהו אחר, ולהגיד משהו אחר, אבל בדרכה השנונה, האבסורדית והפסימית שלה.