12/11/15

שביל ישראל מצוקים לספיר – ערבה תיכונה.

מרחק  - 17.6 קילומטרים.

משך – ארבע שעות ושלושת רבעי.

דרגת קושי – קלילה.

חפץ - סליל שיטה

שיר – קרנבל בנחל.

מזג האוויר – נהדר.

בשעה טובה ומוצלחת יצאנו לערבה התיכונה. תחילת עונת הליכה שישית וככל הנראה, אחרונה בשביל ישראל. עד כה, צעדנו כבר 850 קילומטרים, בכל פעם קטע או שניים. נפגשנו עם בוקר בבית הקפה ארומה בחצבה , לקפה מאפה כאפות וחיבוקים נמרצים.

השמטנו רכב בנקודת הסיום שבספיר והמשכנו דרומה לצוקים. צוקים הוא יישוב קהילתי ובו כשבעים משפחות. היישוב ממוקם ממערב לכביש 90 במקום בו שכנו היאחזות הנחל צופר ומחנה צבאי, בלדד. צופר הנעמתי  ובלדד השוחי היו שניים משלושת רעי איוב, שבאו לנחם אותו ולהתווכח על קיום ההשגחה העליונה ועל מציאות שכר ועונש. על שם הרע השלישי, אליפז התימני, קיים קיבוץ בדרום הערבה. לפיכך, אנחנו נמצאים בארץ עוץ התנכ"ית מקום מושבו של איוב.

קצת צפונה מצוקים, ירדנו מערבה מכביש 90, לדרך עפר בתוך אפיק נחל עשוש (שלט חום). התקדמנו ככל שניתן ברכב פרטי, עד לנקודת הגובה 114. ליד בריכת מים עגולה מבטון השארנו את הרכב והתחלנו ללכת מערבה באפיק הנחל. בשבועות האחרונים ירדו פה גשמים שהותירו סימנים מעניינים.

תחילתו של נחל עשוש במישר הרחב שברמת הנגב, עשרות קילומטרים מערבה. הנחל מנקז שטח עצום בדרכו מזרחה, לערבה. שמו הערבי – ואדי אל עשושיה – (ואדי קיני הציפורים).  לאחר שני קילומטרים הגענו לעץ שיטה גדול ולתוואי הרשמי של שביל ישראל. פנינו צפונה בשביל עפר נוחה וצעדנו בערוץ רחב ובו עצי שיטה מוריקים לאחר הגשמים האחרונים. ממזרח לנו התנשאו מצוקי שלוחת עומר.

כמו גמלים, פסענו בציר המעיינות. את שמו קיבל הודות לכמה וכמה מעיינות, הפורצים בנקודת המפגש עם בקע הערבה. דרך זו הייתה חשובה להולכים בערבה מצפון לדרום.

מולנו הופיע שביליסט צעיר, עמוס לעייפה בתרמיל גדול, בדרכו דרומה.  כעבור שעה הגענו לצמת ציר המעיינות עם דרך הבשמים הרומית נבטית.

בצמת ניצבה אבן שילוט, חיקוי לאבני הדרך הנבטיות.

ליד הצומת, ראינו שרידי תחנת דרכים מספר 61 על דרך הבשמים ומתחם חורבת מואה.

חורבת מואה הייתה חאן דרכים גדול, ספק עיר קטנה. במקום נמצאו שרידים של מרכז ציבורי, בריכות אגירה גדולות, בית בד ועקבות חקלאות מפותחת. בתרבות הנבטית התקיימה יכולת ייחודית של האדם להתקיים במדבר תוך היכרות עמוקה עם הסביבה. יחד עם שבטה, עבדת, חלוצה וממשית הוכרזה מואה כמרכז מורשת עולמי.

על גבעה קטנה הסמוכה לצמת, עצרנו להפסקת קפה ולארוחת בוקר. תוך כדי הכנת הקפה קפצנו בזמן 2000 שנים לאחור.

הבטנו למטה אל דרך הבשמים וראינו שיירת גמלים עמוסה כל טוב שהגיעה מדרום חצי האי ערב לאחר 61 ימי רכיבה. השיירה התקדמה בין תחנות דרכים שהיו ממוקמות בערך כל 35 קילומטרים, מרחק יום הליכה של שיירת גמלים. מכאן נותרו לשיירות 5 ימי רכיבה עד לנמל עזה. דווקא לקראת סוף המסע הסכנה התגברה, שכן הארץ החלה להיות מיושבת בליסטים שחמדו את המטען היקר. הנבטים השכילו לבנות נתיב שחצה את מרכז הנגב  דרך  מכתש רמון, הרחק מהסכנה. יחד עם האימפריה הרומית התנצרו הנבטים, הפכו לביזנטיים וקשרו גורלם עם התרבות המערבית. לאחר שהאסלאם התעורר מצאו עצמם הנבטים בקו החזית, נכבשו, אולצו להתאסלם ונטמעו בשבטי ערב.

ריח קפה שחור חזק החזיר אותנו למציאות. למרגלות הגבעה ניצבת  אנדרטה חדשה לזכר עמית יאורי, בן ירושלים שנפל במבצע צוק איתן בקרב בחרבת חיזע'ה.

כאן עובר גם תוואי, שביל ישראל של רוכבי האופניים.

המשכנו ללכת צפונה, על ציר המעיינות.  ממזרח ראינו את מושב צופר. המושב הוקם כהיאחזות נח"ל ב1968 ועליו שרה להקת הנח"ל -

"בערבה תרועת צופר 
והלאה, הלאה למדבר

קרנבל בנחל קרנבל...."  

בחרנו כמובן בשיר לייצג את קטע השביל הנוכחי.

בעקבות הסכם השלום בין ישראל לירדן נמצא חלק משטחי החקלאות  של צופר בריבונות ירדנית. בפועל מתאפשר לחקלאים, להמשיך ולעבדם.

המושב מצטיין בחקלאות חורף, המיועדת בעיקר לייצוא. עיקר הגידולים של המושב הם: מלונים, פלפלים וזנים שונים של עגבניות. בשנים האחרונות קשה להתפרנס מהחקלאות וכמו יישובים אחרים התפתחה בו תיירות מדבר -  צימרים, חוות אנטילופות וטיולים.

המשכנו צפונה כדי לעקוף לולים סולאריים המשתרעים על פני עשרות דונמים. ריח זבל העופות המוכר הכה באפנו. מעל המבנים הארוכים בהקו קולטי שמש ענקיים, המפיקים אנרגיה סולארית. למרות היתרון הטכנולוגי ושפע השמש, ישראל, מפגרת בהרבה, אחר העולם המערבי בהפקת אנרגיה סולארית.

למה ? הפתרונים לרשות החשמל ולממשלת ישראל.

פנינו מזרחה בוואדי. בצל עץ שיטה סלילנית עצרנו שוב להפסקת תה. סליל שיטה (הפרי) נבחר כחפץ , לייצג את קטע השביל הנוכחי במוזיאון חפצי השביל, שבאולמות התצוגה שלו כבר כמעט, שלא נותר מקום. הפרי הסלילני מעניק לעץ השיטה הסלילנית את שמו.

המשכנו לצעוד בדרך המונוטונית.

לפתע, שמנו לב כי בני ושלומי משתרכים ברחפנות, הרחק מאחור. ניצלנו קפל קרקע והסתתרנו בצד הדרך. השניים התקרבו לאיטם וחלפו על פנינו, משוחחים על הא ועל דא. בבת אחת פצחנו בשאגות קרב נבטיות, שנועדו להבהיל אותם ולהפריח את נשמתם. לבני יש נוזל קירור בעורקים במקום דם. הוא הביט בנו בסקרנות מהולה בחיוך. שלומי דווקא נבהל קצת. מה שאויר מדבר צח ודרך קלילה , מסוגלים לעולל לחמישה גברים בגיל העמידה.

מכאן ועד לסיום המסלול בספיר, לא נרשמו אירועים יוצאי דופן. בנקודת הסיום פגשנו בתלמידי בית הספר משגב שסיימו טיול רגלי של חמישה ימים ממצפה רמון דרך נחל נקרות לספיר. הזכיר לי את טיולי התנועה מתקופת נעוריי.

שמנו פעמינו למושב פארן כדי ללון בחאן אבירן. עמוס ושולי זוג חלוצים, להם שייך המקום הגיעו לכאן לפני עשרות שנים, בנו ביתם, גידלו פלפלים והפריחו את השממה. בעבור מאה וחמישים שקלים לאדם אפשר ללון בחדר עם מזרונים, מזגן וריח טוב. בחאן יש מטבח ציבורי,  דשא וג'קוזי ומנגל ופינות ישיבה נחמדות. גם ארוחת בוקר. מקום לחזור אליו.

שעות אחר הצהריים הוקדשו לפינוקים  בג'קוזי תוך שירה בציבור בליווי שני בקבוקי יין אדום.

את ארוחת הערב אכלנו אצל אורסולה שנמצאת בכניסה ליישוב צוקים. המקום מעוצב כמסבאה גרמנית. אפשר לקבל אוכל כפרי גרמני טעים מאד. נקניקיות, כרוב מבושל, תפוחי אדמה וחרדל, נתחי מטיאס והרינג עם וודקה. בעלת המקום אורסולה  ילידת שטוטגארט משלימה אווירה באוורית בלב הערבה.

קינחנו בבירה נהדרת מייצור מקומי.

שמחים וטובי לב נרדמנו על המזרונים בחאן, מחכים לטיול של מחר.