כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    גם יומי הגיע - סיפור קצר בגוף ראשון

    0 תגובות   יום שלישי, 24/11/15, 17:58

     

    אין לי רגל, אין לי גם יד. אני רואה אותם תלויים על הקיר, רקובים במקצת, עם כל מיני רימות שזוחלות עליהם. היד והרגל השנייה שלי קשורים למיטה. אחרי כמה ימים של ניסיונות לצעוק לעזרה למישהו שבמקרה יעבור פה בסביבה הבנתי שאף אחד לא באמת ישמע אותי.

     

    הפעם האחרונה ששמעתי את האיש המטורף שלקח אותי הייתה לפני כמה ימים, אני חושב שהוא מת, אחרי שהוא ניסה לקרקף אותי הוא אמר לי שהוא שכח משהו מיוחד בשבילי ושהוא כבר יחזור. פחות מדקה אחרי זה שמעתי רעש של נפילה ואותו צועק בצורה ברוטאלית במיוחד. מאז אני פה, המזל שלי הוא שיש כאן ברז של מים שמטפטף לי על המצח טיפה אחרי טיפה, כשהוא רק חטף אותי שנאתי את הברז הזה, אני רוצה לראות אם יש מישהו בעולם הזה שהיה מסוגל לסבול יותר מכמה שניות טיפות שדופקות לו על המצח. בהתחלה זו הרגשה מוזרה ורטובה, אולי אפילו מעט נעימה. אבל אחרי חמש דקות אתה מרגיש כאילו מרביצים לך. אחרי כמה ימים כאלה אתה בטוח שהמוח שלך כבר עיסה.

     

    הברז המטפטף הזה הוא מה שמציל אותי, המים מהמצח זולגים לי איכשהוא לפה ככה שאני כבר לא צמא, הרעב כבר לא משפיע. קשה לי להאמין שאם היה מישהו שכרתו לו את הגפיים היה נשאר רעב. תשוש כן, עייף בטוח, מלא בשנאה בליינד, אבל רעב??? אין סיכוי. הדבר שהכי מחזיק אותי פה זה שאולי אני יחיה, שאולי קיים סיכוי שאני אראה את המשפחה שלי שוב, את האהובה שלי שוב. בינתיים אני חושב על שירים שאני מכיר, אני משחזר אותם בראש שלי שיר אחרי שיר, שורה אחרי שורה.

     

    אני יודע שהסיכוי שמישהו יבוא ויציל אותי הוא קלוש, פעם ראיתי סרט על בן אדם שהיד שלו נתקעה באיזה נקיק סלעי, ואחרי כמה ימים בהם הבן אדם היה כלוא ומתקיים מהשתן של עצמו הוא הבין שהדרך היחידה שלו לצאת לחופשי היא לכרות לעצמו את היד עם אולר שהיה לו בתיק. אבל לבן אדם הזה לפחות הייתה יד אחת חופשית, היד החופשית שלי נמצאת על הקיר.

     

    אני לא יכול שלא לכבד את החוטף שלי, איש מרשים כזה, מלא בריח בוסרי של זיעה. הוא לפחות לא השאיר את הגפיים שלי לדמם, הוא צרב לי את הגדמים שניות אחרי שהוא כרת לי אותם. לפחות הוא צחק תוך כדי וניסה להתבדח, אפילו שאני לא כל כך הבנתי את ההומור שלו. מצד אחד אני שמח שהוא מת, אני מריח את הגופה הנרקבת שלו מבעד לדלת. מצד שני אני יודע שאם הוא היה חי אולי היה קיים סיכוי קל שבקלים שהייתי יודע למה לעזאזאל נבחרתי להיות החטוף היחיד שלו. אני לא רואה פה מסביבי איברים של אנשים אחרים. אני חושב שהוא בחר אותי כי אני מיוחד, כי משהו בי קרץ לו.

     

    הדבר האחרון שאני זוכר לפני שמצאתי את עצמי בחדר הזה הוא הריח של המרק של השכנה שלי, ריח עשיר של תירס וחלב קוקוס מעורבבים אחד עם השני. ואז מישהו הצמיד לי סחבה לפרצוף שמלאה בריח עשיר אחר ומצאתי עצמי פה. קשור ועירום, מלא בשמחת חיים שגוססת לה מיום ליום, עם איש עב בשר ומסריח שמביט בי בחיוך תמוה, אוחז בגרזן עקום וחלוד ומסמן לי שיומי הגיע.

     

    הוא מת, אני חי. תחי המקריות, תחי הרעב. מוות לכל הערכים כולם

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין