ביבי הוא הראשון שלא הצליח להבין מה קורה כאן מאז הפרובוקציה של השר בממשלתו אורי אריאל שעלה להתפלל בהר הבית מול מצלמות הטלוויזיה והדליק בכך את הנוער הפלסטיני שלקח את הנשק הכי זמין בידיו ויצא אל הרחובות כדי להפעיל טרור נגד ישראל. ביבי הוא גם הראשון והיחיד שלא הצליח להבין את אמרת הכנף של שמעון פרס לאמור: "להילחם נגד הטרור זה כמו לנסות לשתות מרק עם מזלג". ולפיכך במקום לקבל החלטות - שמעולם לא ידי לקבל - הוא מנסה לעשות מה שהוא יודע: שקרים, תעתועים וספינים. הוא הצליח לבלבל איזה קצין בכיר בצה"ל אשר הלך לתקשורת בעילום שם ואמר שמה שקורה כאן זו "התקוממות מוגבלת". וזה מה שרצה ביבי, להיתמם בפני דעת הקהל בישראל במקום להציג בפניו את המציאות האמתית. כי האויבת הכי גדולה של ביבי, מהיום שהוא עמד על דעתו, היא האמת.

המציאות בעיני אהבל כמוני היא זו: הבעיה הקשה של שלטונו הארוך מדי של ביבי איננה ההתחמקות שלו מתהליך מדיני עם הפלסטינים. היום כבר בטוח לגמרי שתהליך כזה אינו אפשרי יותר ואשמת מי היא, עובדה זו אינה מעלה כעת ואינה מורידה. ברור לגמרי שלעולם לחיות על חרבנו כי הפלסטינים לא יקבלו את קיומנו הריבוני כאן לעולם. אבל מה שיכול להפיל אותנו, נלחמים תמיד על קיומנו, הוא מה שגרם השלטון הארוך מדי של ביבי.

הבעיה עם ביבי בראש המדינה הוא הרקב המוסרי שהוא הדביק בו את ישראל. אין מה לעשות " הדג מסריח מהראש" ועשר שנות שלטונו הארור של ביבי בישראל הפכו אותה למדינה של שקרנים, גונבי כספי ציבור, בממשלתה שר שהוא אסיר לשעבר, יועץ משפטי לממשלה שנקנה על ידי ראש הממשלה, כנסת שבה שלטת סיעה פשיסטית בת 6 ח"כים על המדינה רק כדי שביבי ימשיך להיות ראש ממשלה, מדינה של המוני מטרידים מיניים ואונסי נשים מציבור הצווארון הלבן, מדינה שלאנשים הגונים קשה לחיות בה.