כותרות TheMarker >
    ';
    0

    יובל לעלייה מאתיופיה

    4 תגובות   יום ראשון, 29/11/15, 13:04

    ישראל אדנה יסמני 

     

    אם יש פרק אחד שראוי להיכתב ולהיכנס לספר הספרים, התנ"ך, הוא ללא ספק סיפור "יציאת יהודי אתיופיה". מדינת ישראל מפספסת סיפור ענק בקנה מידה היסטורי המגולל בתוכו את כל האלמנטים המתכתבים עם ציונות, חלום והגשמה, אומץ לב ותחייה. משום מה הפרק החשוב הזה מסתכם ב"סיפור יחיד" מצדו האחד של המטבע, מהעין של מדינת ישראל וכוחות הביטחון 'המצילים' את יהודי אתיופיה; ולא כפי שראוי לו:  כאחד האירועים המכוננים בתקומת ישראל, אם תרצו, סיפור ההגשמה הגדול ביותר במאה ה-20.

     

    כמדי שנה, בכל ליל הסדר נוהג 'עם ישראל' לשבת סביב השולחן לערוך את הסדר כהלכתו, לגולל על האותות, המופתים, עשרת המכות וגאולת ישראל ממצרים- כרגיל. בסיומו, כך לפחות במשפחות "ביתא ישראליות" אשר עלו מאתיופיה אנו מתרווחים על הספה, מטים אוזן ומקשיבים בשקיקה לאחד הפרקים המפוארים בתחיית העם היהודי- יציאת 'בית ישראל' מאתיופיה.

    ''

     

    ''


    אל תטעו, איננו מתכוונים לתצלומים שרוב היושבים בציון צרבו בתודעה, תמונות בהם נראים עולים חדשים מעוטרים במספרים על מצחם היושבים צפופים במטוסי ג'מבו(1991). הפרק הזה התחיל עוד קודם הגיעו ספינות השייטת ליטול חלק במבצע העלייה, ובטרם תיעדו במדבריות את הצלליות עולות למסוקי חיל האוויר באישון לילה. נכון, לכוחות הביטחון, לארגון האמריקאי ולממסד הישראלי יש חלק בעליית יהודי אתיופיה, איש אינו מתכחש לזה, ומקומם בנרטיב נוכח, אולי מדי נוכח; לעתים, עד כדי הפיכתם של העולים לפסיביים: [הבאנו אותם, הצלנו אותם, העלינו אותם- לראייה, אנחנו מצלמים אותם חיוך]; זולת משפט אחד קצר בכל תחילית תיאור העלייה מאתיופיה, המסוגנן לרוב כך: "אלפים מיהודי אתיופיה צעדו לגבול סודאן, והמתינו שם במחנות זמניים עד להובלתם לישראל"- אולם למעשה, התיאור הקצר הזה לב לבו של הסיפור. 

    ''

    עוד קודם שנכנס לפרק התנ"כי בו החלה העלייה ההמונית ב-1979, חשוב לזכור שסיפורם של 'בית ישראל' מאתיופיה החל הרבה לפני שמיני נציגי יהדות העולם פגשו באבותינו בחבש; לאחר שקראתם את הסקירה הקצרה דרך הלינק האחרון, נקפוץ בזמן ונשלים לכדי תמונה מלאה- מאז קום המדינה ואילך.

     

    ובכן, היה זה יונה בוגלה שהפך לאיש הקשר הפורמלי והמוכר עם מוסדות המדינה, דמות מרכזית שהייתה מעורבת בפעילות הסברתית למען עליית היהודים מאתיופיה. בשנת 1955 הוא היה חתום על הסנונית הראשונה להגשמת החזון המיוחל כאשר תריסר תלמידים הגיעו מחבש ל"כפר בתיה" להתחנך בעברית, כאשר התקווה שבתום ההכשרה ישובו לארץ הולדתם לעסוק בהוראה ולהכין את הקרקע לעלייה- במבחן התוצאה, העברית הייתה אכן שגורה יותר ויותר בקרבם, אולם עדיין, יהודי אתיופיה נותרו מאחור,ולא התקיים הפסוק: וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם (ירמיהו כ"ט) 

    ''

    שנות ה-50:  יונה בוגלה עם נערי בכפר- בתיה

     

    כמי שתרבותם מסרבת להיכנע לתכתיבים, וכמי שירושלים היוותה עבורם את ביתם ההיסטורי, מצאו בסופו של דבר צעירים יהודים אתיופים דרכים לעלות לארץ האבות. זאת, בניגוד לתכניות הממסד הישראלי להותיר אותנו באתיופיה. וכך, בלי משים בשנות ה-60 וה-70, נהרו ו'לא בהמוניהם', עשרות רבות והגיעו ארצה למורת רוחם של קברניטי המדינה; במשך הזמן, הם התאגדו והיוו יחד עם ארגונים ישראלים ואמריקאים את הקול היחיד הקורא לממשלות ישראל לפעול להעלאת אחיהם מאתיופיה. הבולט מבין הקבוצה הראשונה, ומי שגם הפך לעולה הבלתי לֵגָלִי הראשון מאתיופיה הוא צהייה אליאס (עלה ב- 20.12.1964) האיש שהחל להניע את גלגלי הגאולה, ושמו נודע בקרב יהודי אתיופיה כמגשים החלום. החלוץ, כתב מכתבים מישראל אל משפחתו וחבריו באתיופיה והרכבת יצאה אל הדרך- והם הגיעו טיפין טיפין בכל דרך אפשרית: בהיחבא בתוך אניות דגים, כתיירים, באשרות עבודה ובאשרות לימוד; עם השנים יהודי אתיופיה שחיו באותן השנים בארץ הוכרזו כ"פרסונה נון גרטה" ונאלצו להימלט מזרועות "החוק" ולחיות בצל הטרור האנטישמי במולדתם. זאת אף על פי שהוכרו כיהודים ב-1973 על ידי הרב עובדיה יוסף (בלינק מובא המפגש בין הרב עובדיה ליהודים אתיופים), התגייסו לצה"ל נלחמו במלחמות ואף סייעו במאמצי המלחמה- ברם, כל זה לא הספיק לממסד לראות בהם חוקיים וקשורים במדינת ישראל ובעם ישראל. 

    ''

    שנות ה-60 : מלקו (דני) יסמני, צהייה אליאס, אספש מאסלה אליאס


    בכל אלו הייתה הצלחה רבה וזיק של תקווה בהתחשב בתנאים שהיו לרשותם וברוח התקופה, ולדאבוננו גם הבנה שמדינת ישראל אינה ממהרת לפתוח את שעריה עבור 'בית ישראל' מאתיופיה. 

     

    * (בשנת 1975 כנסת ישראל החליטה להחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה; שנתיים לאחר מכן (1977) ראש אגף המבצעים, דייב קמחי מגיע לעיר הבירה אדיס אבבה וסוגר עסקה עם שליט אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם: נשק תמורת יהודי אתיופיה- בדרך זו מגיעים 121 יהודים מהבירה האתיופית לישראל בשתי טיסות, בין העולים היה קס ברהן ברוך, אחד משני המנהיגים הרוחניים הבולטים של יהודי אתיופיה; השני היה קס אבא יצחק יאסו שעלה לישראל 5 שנים מאוחר יותר ב-1982) 


    בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, על התפר שבין צפון אתיופיה לגבול סודן, יצרו עשרות יהודים אתיופים בזה אחר זה נחיל אנושי ארוך, היעד "מזרחה", אל ארץ ישראל. בכל פעם מחדש, שובל נשים וגברים השתרך לו, חרש-חרש צעדו בלילות, מטף ועד זקן; תינוקות היו נישאים על גבם, לצד קשישים תשושים, לאים ההולכים באטיות ועוברים חבלי ארץ לא מוכרים, הם יסרבו לוותר על המסע הקשה והמפרך. ככלות הכול, עשרות בשנים הם הקשיבו,התפללו וערגו לירושלים, ועתה הם שמים פעמיהם לעברה. כבר מבעוד מועד, לפני היציאה החרישית הם הספיקו לארוז בחפזון את התרמילים עם מעט בגדים ומזון. הכול, זולת הצידה לדרך הם הותירו מאחור: את רכושם, את ביתם, את חבריהם, את המקום הכי בטוח ומוכר- נוף ילדותם. בדרך להגשמת החלום, הם יחצו, בכל אישון לילה קילומטרים רבים בהן שרשרות הרים, תנאי קרקע בלתי אפשריים- בעיקר לזקנים, לנשים הרות ולאימהות הנושאות במנשא תינוקות בני יומם. למחרת הבוקר, יחפשו מחסה תחת השמש הקופחת, המצמיאה; בכל הזמן הזה, בין הייאוש לתקווה, בין החיים למוות- 'בית ישראל' לוחשים איש לרעהו שיר גאולה ומתקדמים לארץ האבות. 4,000 מבני הקהילה שיצאו את הדרך לא שרדו את המסע.

    ''

    בזכות התפילות: כהני הדת- הקסים 


    הנרטיב הזה מעולם לא היה סיפור יחיד, הוא מקפל בתוכו בראש ובראשונה את סיפורם של אלפי יהודים אתיופים (1979-1985) שהעזו להגשים ובמסירות נפש את חלום השיבה הביתה לארץ ישראל. הם הכינו מערך שלם לקראת המסע ועמדו במבחנים מרים ומסוכנים, שחלקם גבו גם בחיי אדם. יציאת אתיופיה לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל באותן השנים ללא דמויות מרכזיות.

    ''

    גיבורי ישראל: ברוך טגניה ופרדה יזזאו אקלום

     

    הראשון שבהם,הוא פרדה יזזאו אקלום, איש חינוך וסוכן מוסד [...] כאשר הופר ההסכם הסודי בין אתיופיה לישראל (1978), במסגרתו עלו 121 יהודים מאתיופיה, תמורת נשק לחונטה הצבאית בראשות הרודן מנגיסטו; אקלום נס על נפשו וחצה את הגבול לסודן, הוא הואשם בריגול למען ישראל, בשל פעילותו במסגרת רשת אורט להעלאת יהודים דרך אדיס אבבה. כאשר הגיע לחרטום שלח שלושה מכתבים: לרשת אורט בשוויץ, לאגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה בארה"ב והמכתב השלישי לנציג האגודה בניירובי, ביל הלפרן. משם התגלגלו המכתבים עד שהגיע בסופו לגורמים במוסד, האחרונים שלחו סוכן מטעמם לפגוש את פרדה ולבחון בשנית דרכים להעלות את יהודי אתיופיה.

     

    התכנית הראשונה שנכשלה, לטענת שירותי הביטחון, הייתה פרי עטו של יהודי אתיופי העונה לשם ברוך טגניה, עליה שקד יחד עם פרופסור הווארד לנהוף שהיה נשיא האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה. טגניה, היה נחוש והגיש הפעם למזכיר הצבאי, אפרים פורן את התכנית להעלאת היהודים דרך סודאן, בהוראתו של פורן נפגש שוב עם אנשי המוסד ופרש בפניהם את תכניתו, האחרונים קבעו שהתכנית אינה מתאימה (לכאורה) וביטלו אותה בשנית. מכאן, בניגוד להוראות המפורשות של אנשי המוסד, שלא לנקוט פעולות מיותרות;  בורח טגניה מישראל בסיוע הארגון האמריקאי למען יהודי אתיופיה ומגיע בסופו של דבר לסודן, שם הוא יפגוש את פרדה אקלום שכבר החל את הפעילות לאיתור והעלאת יהודים, הוא מצטרף למאמצים- וכך שערי העלייה נפתחים. בשש השנים הבאות עד 1985 ייטלו צעירים אתיופים נוספים בפעילות המבצעית להעלאת אחיהם לארץ ישראל, זימנה ברהנה ודני (מלקו) יסמני המשיכו את הפעילות לאחר שפרדה יזזאו אקלום סיים את חלקו. ובינתיים העולים חוצים את המסלול מצפונה של אתיופיה- לעבר סודאן- בואך ארץ ישראל, אלפים מ'בית ישראל', והמחזה: בדיוק כמו בסיפור המקראי- יציאת מצרים.

    ''

    הכהנת: שמרו על גחלת האמונה משך דורות רבים (בקליק כאן ניתן להקשיב למזמורים)


    ובכן, העבר מלמד אותנו על האדישות המופגנת מצד מדינת ישראל למרות שרבים מיהודי אתיופיה החלו לפעול לעלייתם באופן אקטיבי והגיעו ברגלם למחנה הפליטים בסודן, ומנגד הממשל הישראלי עמד בצור בעמדתו וסרב להרפתקה בטענה שמדובר במדינה עוינת(?!) העלולה לסכן את גורמי הביטחון של ישראל (צפו:https://youtu.be/rEgi7KucN7Q). ומנגד היו מי שפעלו ללא לאות להשלים את המשימה: הם איתרו יהודים בסודאן, פברקו רשימות, ברחו מישראל (אף על פי שאסרו עליהם) לכיוון "המדינה העוינת" לסייע במציאת דרך להעלות את יהודי אתיופיה לישראל. ובכך למעשה שינו סדרי עולם.

     

    לאחר יובל שנים (נכון לדצמבר 2014) מתחילת העלייה מאתיופיה, ו- 36 שנים מאז הגענו ארצה בהמונינו, בהחלט הגיע הזמן לנקות את האבק מספרי ההיסטוריה ולכתוב אותה מחדש. לא די בתעודות הוקרה וטקסים, אלא בהטמעה הנרטיב על ידי קריאת רחובות ומוסדות לימוד בשמם של גיבורי ישראל; לעיר באר-שבע תהיה זכות גדולה שיקרא רחוב על שמו של פרדה יזזאו אקלום, דמות מופת בהיסטוריה של עם ישראל ואחד מגדולי 'בית ישראל' בכל הדורות.  

     

    צעירים בני הקהילה האתיופית מנסים פעם אחר פעם להתניע מהלכים ולהביא לידי שינוי בנרטיב העלייה מאתיופיה, אולם נתקלים אנו באטימות שאין הדעת יכולה לסבול. על מקבלי ההחלטות להבין ולהפנים שקורות חייה של 'בית ישראל' יהדות אתיופיה היא גאווה גדולה עבור כלל עם ישראל; החכמים מבניהם ישכילו ויפיקו, יתחברו וירחיבו את גבולות "האני" שלהם כיהודים. בציר זמן מרתק זה משך הגלות, נשמרו ספרי קודש שנשכחו מעם ישראל, הוקמו ממלכות יהודיות עצמאיות והוכה כל אויב הבא לכלותנו. לפיכך, יש לכולנו את מלוא הזכות והגאווה להתהדר באחים ששבו מגלותם לאדמת האבות.   בסופו של דבר, ללא החלק בפזל היהודי הזה, לעולם לא תהפוך התמונה: לשלמה, יפה וברורה יותר- ובא לציון גואל.

     

    *בית ישראל - יהדות אתיופיה

    ''

    נשים בכותל המערבי: סוף סוף חזרנו הביתה, למולדת.

    דרג את התוכן: