במוצ"ש, חזרתי מהמילואים. 

מיד אחרי רואים עולם עם קובי אחימאיר הלכתי לזרוק את הזבל.

אני מאוד משתדל לזרוק את הזבל במוצ"ש אחרי רואים עולם עם יעקב אחימאיר. 

כשאני רואה תוכנית איתו זה כמו לשתות כוס תה ליד האח כשבחוץ סופת ברקים.

ואז אני יוצא החוצה לזרוק את הזבל. לבדוק אם התחוללה בחוץ סופת ברקים בזמן שראיתי עולם. 

זרקתי את הזבל פעם ראשונה אחרי חודש, ונדמה לי שהפח העלה קצת עשן.

בדרך כלל אני יורד את המדרגות שתיים שתיים, ובחמש האחרונות – שתיים ושלוש.

היום החלטתי לשנות, ולרדת אותן איך שבא.

יצא שתיים שתיים, ובחמש האחרונות יצא שלוש שתיים. 

שלוש שתיים.  

שמתי את השקית זבל בצד. ונשענתי על הקיר הקר של חדר המדרגות.

ניסיתי להירגע. לצאת החוצה.

לנשום את אוויר הלילה, להקשיב לבחוץ.

הנחתי את שקית הזבל בדיוק על השפיץ של גלגל השיניים של האופניים של השכן, מה שגרם לשקית להיקרע, ולמיץ זבל לנזול לרצפה.

הרעד שאחז בי נפסק, והחרדה מפני העתיד פינתה את מקומה לדאגה קיצונית לאופני השכן. 

עליתי למעלה. להביא סמרטוט ודלי. גם לנקות את הרצפה, לאסוף את הזבל ולנקות גם את השרשרת של השכן שלא יתעצבן.

דילגתי את המדרגות שתיים ושלוש, ואת כל השאר כרגיל, שתיים שתיים.

לפני שנכנסתי הביתה אמרתי לעצמי שכדאי אולי לעשות שירות טוב לשכן ועל הדרך לשמן לו את השרשרת של האופניים. חיפשתי בבית שמן, אבל היה לי רק קנולה ספריי אפס אחוז שומן. ואז נזכרתי שלדייר הקודם היתה קופסא עם כל מיני דברים בריח של גריז בבוידם.

הלכתי למרפסת לקחת את הסולם כדי שאוכל להגיע לבוידם, ואז הבחנתי שהוא שבור. בטח בזמן שהייתי במילואים ואחותי תהילה שמרה לי על הבית, היא גם קצת שברה לי אותו.

מעניין מה אני עוד אגלה בהמשך.

הלכתי לדגנית השכנה ממול כדי לבקש סולם. לקח לה זמן לפתוח לי את הדלת וכשהיא פתחה היא נראתה כאילו הרגע קמה משינה.

      -         קמת משינה?

-         כן, מה אתה צריך.

-         סולם.

-         יש במרפסת, תיכנס.

נכנסתי ולקחתי את הסולם.

לפני שהגעתי לדלת היא ביקשה שאם אני כבר פה, ואני כזה חמוד ולא אכפת לי, אם אני רק יכול להוריד לה את התיק הגדול מעל הארון כי ביום שלישי היא טסה לשלושה שבועות לברבדוס מטעם העבודה, ועל הדרך גם להחליף את המתג של הבוילר במקלחת.

חזרתי הביתה להביא את הארגז כלים, ואז נזכרתי שאני צריך לקחת את הסולם כדי להגיע לארגז כלים שנמצא בארון למעלה בחדר העבודה.

לקחתי צעד אחורה, ומשכתי את השרפרף שאני שם עליו רגליים כשאני יושב מול המחשב. עליתי עליו ופתחתי את הארון. 

ידעתי שאני רק מושך את הזמן, כדי לא לרדת שוב את המדרגות בצורה ההיא. רנדומלי, אקראי, איך שבא. חודש במילואים החזיר אותי 20 שנה אחורה. לימים שבהם הליכה של עשר דקות מהבית לבית ספר נמשכת קרוב לשעתיים. לזמן שבו אני חייב ללכת על אבני השפה עד הקו המחבר בין אבן לאבן. כדי שדוד רמי לא יתהפך עם הטרקטור. שאבא יחזור בשלום מהעבודה. ושסבא של אילת יזכור מי אני.

זמן שבו היה לי ברור יותר מכל, שהכל באשמתי. 

איך שאני פותח את הארון קופצת עליי חולדה בגודל של כל נס ציונה, ואני ממש יכול להרגיש את הציפורניים שלה על האף שלי, ואת הנשימות הקצרות שלה פורעות לי את שערות הגבות.

לא נעים לפתוח את העיניים ולראות שערות ערווה של חולדה ולכן התעשתי מהר, והנעתי את ראשי ימין ושמאל כדי להעיף ממני את החולדה, כשביד אחת אני מחזיק בארון כדי לא לעוף וביד שניה מנסה לא לנגוע בחולדה כמה שאני יכול.

היא מצידה התעשתה לא פחות וכדי לא ליפול מגובה של שני מטר פלוס נעצה את ציפורניה באף שלי, ונצמדה לפי מלוא ערוותה.

לצרוח אני לא יכול. לרדת מהכסא זה סיכון, אבל לקחתי אותו ואגב כך התקרבתי בצעדים מהירים למקלחת. הרעיון היה שאני אגיע לאסלה ואצלול עם כל הראש פנימה, כך אוכל לגרום לחולדה להרפות ממני ולהתמודד עם בעיה מסוג אחר.

רק שהחולדה קלטה את הברוך שניה לפני, שחררה את אחיזתה בי וברחה כל עוד נפשה בה.

אני אכן צללתי עם כל הראש פנימה, בינות לחרצפים שהשאירה אחותי תהילה כששמרה לי על הבית בזמן שהייתי במילואים.  

ידעתי שאגלה עוד משהו.  

אחרי עשר דקות מתחת למקלחת מהבילה אני שומע דפיקות בסדר גודל של הוצאה לפועל על הדלת.

התנגבתי, שמתי עליי מכנס וטריקו ופתחתי את הדלת.

השכן הגיע משבת אצל ההורים שלו וחטף עצבים שראה את האופניים שלו מלאים בזבל עם מיץ.

התנצלתי ואמרתי לו שאני בדיוק בדרך לנקות את זה ולשמן לו את האופניים.

הוא רטן והלך.

לקחתי את מברג הפיליפס שנמצא דרך קבע במגירה מתחת למראה ליד דלת הכניסה, והלכתי שוב לדגנית השכנה.

הייתי נחוש.

תקתקתי בדלת, ומשפתחה, דקרתי אותה שלוש דקירות קצרות בצוואר.

היא אפילו לא צרחה.

היא פשוט נפלה. בוהה בי, ואולי באיזו נקודה מאחורי. שלושה זרנוקי דם נקווים לשלולית במפתן דירתה.

שלושה זה חשוב.

זה ימחק את הטעות מהמדרגות. 

אחרי שהורדתי את הקופסא של השכן מהבוידם, מצאתי קופסת שמן מנוע עתיקה.

ירדתי למטה, ומרחתי את השרשרת של אופני השכן באופן יסודי.

כשהרמתי את ראשי, הסתבר לי שאשת השכן עומדת מטר וחצי ממני, ידה על פיה.

סגרתי את הפער בינינו במהירות ודקרתי גם אותה שלוש דקירות בצוואר.

קיבלתי את אותה תגובה:

נפילה, חבטה, זרנוקי דם ושלולית מתהווה.  

עכשיו יש לי בונוס.  

החמש מדרגות האלה בסוף. זה מה שדפק אותי. יש סדר לדברים כל הזמן בכל מקום.

אם אני יורד את המדרגות שתיים שתיים, אז הכל שתיים שתיים. ואם נשאר שלוש בסוף, אז כבר הגעתי לגיל שיש לי את הפריבילגיה לבחור אם אני רוצה לרדת אותם שתיים ואחת, או שלוש בבת אחת.  

אבל שלוש ואז שתיים?  

השלוש בא לפני השתיים רק  במילון.

אני גם לא יכול להתקשר לקרן שתאמר לי מה זה אומר, כי היא נשבעה שבפעם הבאה שזה קורה היא ישר מרימה טלפון לפסיכיאטר המחוזי.  

ויש לה את הטלפון, היא עובדת במשרד שלו. היא מנתחת תהליכים במשרד של הפסיכיאטר בנפת דן.

היא מכירה אותו אישית. אישית לוחצת אני מתכוון. למעשה, היא לא צריכה להרים אליו טלפון, הוא לידה ממש עכשיו.  

מאז שהיא עזבה לטובת גרסת הפונגימון האנושית המצב שלי התדרדר.

ואחרי זה באו המילואים, וכל העבודה של החמש שנים האחרונות התפרקה. 

אני פונה לעלות במדרגות. שלוש ואז שתיים.

חולצת הטריקו נתפסת באופני השכן ואני מועד על המדרגה השלישית.