כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    גברת רמונה

    25 תגובות   יום רביעי, 2/12/15, 12:46

     

    ''
      ..
    הגברת בעלת הפנים העגולים והאיש בעל הפנים הארוכים,  שהתאכסנו בחדר 306, יצאו מהמעלית ליעד הקבלה. תחילה, כשדרכו על רצפת הלובי, נראו רגועים, אך ככל שהתקרבו, אפשר היה להבין שהיה זה רק איפוק. הם היו בתהליך התחממות, כמו מנוע ישן המבקש את זמנו. בטח הם ירדו את שלוש הקומות בשקט.
      
    הזוג מהחדר 306, היו שתי תיבות פנדורה ברזולוציה צבאית, הם ניגשו לפקיד הקבלה עם ארטילריה מילולית משומנת היטב.
    היא, מעוטרת בתכשיטים כבדים שקרקשו בכל צעד.
    הוא, פרווה ופשוט, עם עניבה שלא תאמה שום פריט שלבש, אבל מה, היו לו אוזניים ענקיות. באמת נדירות בגודלן.
      
    ישבתי לי שם בלובי בבית מלון בברצלונה, עם מזוודותי, מעבירה את זמני בקריאה עד השעה שהיה עלי לנסוע לשדה התעופה.
      
     "יש לנו בעיה", פנה האיש לפקיד הקבלה.
      
    ולקח פסק זמן. מאחורי השתיקה הכבדה שהשאירה משפטו, אפשר היה לשמוע את מנגינת המתח.
      
    הגברת מהנהנת בעצבנות, יותר נכון היא מנענעת בראשה את זעמה, בוחשת בתוכה תמיסה כימית העומדת להתפוצץ.
      
    הוא ממשיך:
      
    "גנבו לנו את הדרכון ואת כל המסמכים. הם היו בתוך תיקיה. הגניבה התרחשה בין 9 בערב לחצות. יש לנו חשודים. שניים. ואנו יודעית בוודאות שהגניבה בוצעה בשעה 9 בערב, בין 9 לחצות".
      
     "כן", התערבה הגברת, נחושה לשחרר את הרגשות האצורים בה - "ואנחנו רוצים להגיש תלונה".
      
    הפסקת עיכול.
      
     "כמובן", אמר הפקיד, "נחכה לבוקר ש.. "
      
     "לבוקר? בטח, מה איכפת לך? לא אותך שדדו!" שם היו הדרכון של אימי המנוחה ותעודת הפנסיה שלה! אבל זו לא האמא שלך.. אז למה שיהיה איכפת לך? אלו מסמכים שאימי נתנה לי לפני מותה, רק אני יכולה להעריך אותם!"
     
     "סליחה?" - שאל הפקיד שכנראה לא הבין טוב - "למי יש אינטרס לגנוב את המסמכים האלו..? אתם בטוחים שנגנבו?"
     
    שניהם אישרו בו זמנית, כאילו החלו לשדר על אותו גל.
     
    לה החל לרעוד הסנטר כשנזכרה בדברים שלה, דבריה האבודים, ברגע שהאם מסרה לה אותם, בדרך שמתה, מילותיה, היום הראשון שלקחה אותה לבית ספר, החגים. את זה לקחו ממנה וכל מה שרצתה הוא:
     
     "אנחנו רוצים להגיש תלונה!! תתקשר להנהלה! למשטרה! למי שלא יהיה, עכשיו!!"
     
    "המנהל ישן עכשיו.. 2 בבוקר גברתי, בבוקר מוקדם אני.. "
     
    "שיתעורר! לא מעניין אותי!"
     
    הבעל אוחז בה בזרועה ומנסה להרגיעה.
    ואני חשבתי באותו הרגע שרק ישראלים מכוערים צורחים כך בנכר. מסתבר שלא וגם שאלתי את עצמי, מה הצורך לקחת לנופש ירושה של ניירת.
     
    "תראה" - אמר הוא בנימה סודית - "אני לא יודע אם זה חשוב, אבל ראינו שני אנשים: גבר ואשה.."
     
     "איך יכול להיות לא חשוב, רמון?! הם חשודים מדרגה ראשונה!!"
     
     "בבקשה רמונה, תני לי לסיים.. היא.. היא הייתה בכסא גלגלים והוא ליווה אותה, התהלך לצידה, אבל לא דחף את הכסא, הם הלכו זה לצד זה.."
     
    צחקתי לעצמי שלזוג הזה יש אותו שם.. כמעט. כמו המכסה שמתאים לסיר.
     
     "אולי הם מעט חשודים.." אמר פקיד הקבלה, כאילו כדי לרכך את המצב וגם כי לא ידע כבר מה להגיד.
     
    "מעט?! - היא צועקת - מעט?! אתה לא מקשיב? היא בכסא גלגלים והוא לצידה, כמו שותפים לדבר עבירה, לא כמו זוג, לא הרגשות מחברים ביניהם, אלא מטרה אחת: המסמכים שלי!" 
     
    "אני יודע על מי אתם מדברים. הזוג מהחדר 308. לא רק שהיא על כסא גלגלים, היא קטועת רגליים..".
     
     "נו, אז מה? אתה רואה, כל עוד יש לה ידיים..".
     
     "אנחנו לא אומרים שאלו הם בוודאות, רק שראינו אותם. אם לפי החשדות אתם יכולים לפעול.. - אמר הוא, מנסה לרצות את אשתו.
     
    "יכולים?, חייבים! אני דורשת חקירה, רמון, חקירה! עכשיו! שיקחו טביעות אצבעות, בשביל מה יש פה פקיד בלילה, הא? לא למקרי חירום כאלה?", - כל זאת אמרה ורקעה ברגליה על הרצפה המבריקה.
     
    בשלב זה הפקיד קבלה וגם רמון המסכן החלו להזיע. הוא תפס אותה יותר בחוזקה בזרוע ואמר לה:
     
     "תרגעי, רמונה".
     
    רמונה הטילה את ראשה אחורנית, במין מחווה של התנשאות. היה נראה שנרגעה. אבל זו הייתה רק מנוחת הלוחם כי אצבעותיה עטורות הטבעות הכבדות, תופפו בעצבנות על דלפק הקבלה.
     
     "גברתי, בדקת טוב בכל החדר? כי אני לא גנבתי לך אותם ואני לא חושב שאשה ללא רגליים מתעסקת בגניבת זהויות, תהיי הגיונית, כסא הגלגלים היה חושף אותה.. אני מבטיח לך שתוך כמה שעות, כאשר המנהל יגיע נטפל בזה באופן רשמי.."
     
     "בסדר" - אמר הבעל, כבר יותר רגוע.
     
    הוא אחז שוב בזרועה שלה כדי להובילה למעלית. כי הגברת לא מאנה לזוז משם. מוחה הסכים שאין כבר מה לעשות, אך רגשותיה וכעסה דרשו סערה חסרת פשרות. היא רצתה להישאר שם ולבכות, לתת דרור לזעקת הצדק שלה. רמונה, מותשת מכובד צערה, לא יכלה לשאת זאת לבדה. כוונתה, לקרוא למנהל, לא היה כל כך כדי לפתור את הבעיה, אלא לחלוק את סבלה עם אדם אחר. יותר מדי משקל עליה. אמה המנוחה, זכרונותייה, צערה.. איך היא תעזוב את דלפק הקבלה כך?
     
    סוף סוף בעלה הצליח לגרור אותה למעלית, כמי שגורר נידון למוות לגרדום.
    מהכניסה למעלית היא מתחננת:
     
     "אם תראו מישהו, איזה חשוד, תודיעו לנו!" - גם התכוונה אלי..
     
     "כן גברת.. ברגע שנראה אודיע לכם.."
     
     "קדימה אשה, הכנסי.." -  התחנן רמון מתוך המעלית.
     
     "אלו היו דברים אישיים! אמי המנוחה!... פנקס הפנסיה!.."
     
    שוב, כאשר שמעה את עצמה קוראת בשם האם, קיבלה כוחות מחודשים כדי לצאת מהמעלית ולהמחיש בזרועותיה הדשנות את מות אמה, המשפחה, האסון ואת פנקס הפנסיה.
     
     "בבקשה רמונה, כנסי כבר!"
     
    הוא אוחז בה בידה ולבסוף מתרככת.
     
    הגברת עם הפנים העגולים והאדון עם הפנים הארוכים בתוך המעלית.
     
     "... בבקשה, אם אתם רואים משהו.."
     
     "מה את רוצה שהם יראו?" - שואל הוא בקול כבר כבוי - את מי?"
     
    "אתה לטובתם או ל..."
     
    קלאק.
     
    הדלתות נסגרות. הקולות נמוגים. רמונה פורצת בבכי מרוחק.
     
    חלונית הלד שמעל המעלית מורה על קומה 1.
     
    שקט.
     
    קומה 2.
     
    קומה 3.
     
    פקיד הקבלה מחייך אלי במבוכה ואני מחזירה לו מבט משועשע.
    אני חוזרת לספר שלי ושוקעת בו שוב. אבל לאחר כ-15 דקות דלת המעלית נפתחת שוב ו.. רמונה - הפעם לבדה - פוסעת שוב בצעדים מיליטנטיים לעבר פקיד הקבלה. היא מטילה על הדלפק צרור באגרסיביות ומתריסה:
     
    - "הנה! הגנבים החזירו לי את המסמכים! ידעתי שזו ההיא בכיסא הגלגלים, בטח, אמא שלי כבר לא טובה להם, איזה זלזול! אויי מדרה מיה! איזו אשה קדושה היא הייתה! חילול הקודש מה ש.."
     
     "גברת, אני בטוח שהיכן שמצאת אותם לא חיפשת קודם ו.."
     
     "בטח בטח, תצדיק אותם, אתה לא פחות אשם מהגנבים כי.. "
     
    קמתי והתרחקתי לצד השני של הלובי. כבר לא יכולתי לשאת את היללות שלה. מסכן פקיד הקבלה, מסכן רמון שבטח מתחפר באותו רגע תחת השמיכה, ושעכשיו הבנתי למה צמחו לו אוזניים ענקיות. ומסכנה האם שדרכונה ופנקס הפנסיה לא נותנים לה מנוחה בקברה.
    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/12/15 10:26:
      כמה צחקתי מ"גברת רמונה" ואני חושבת שישנן עוד הרבה "רמונות" שכאלה בחברתינו, לצערינו :-)
        4/12/15 16:52:
      הפוך, הפוך. אוזניו היו צריכות להתכווץ עם הזמן במסע אבולוציוני מהיר כדי לא לשמוע אותה.
        4/12/15 02:40:
      יפה אהבתי סוף שבוע נפלא
        3/12/15 20:12:

      צטט: ~בועז22~ 2015-12-02 18:28:01

      בזה הרגע..., אבל ממש בזה הרגע, פרצו אלי השכנים שלי. הם נ-ו-ר-א דאגו לי, אחרי ששמעו את השתנקויות הצחוק שלי...
      ------------------
      הרסת אותי בועז! איזה כיף שהפוסט שלי גרם לך לצחוק ככה :)
      סוף שבוע נהדר!
        3/12/15 20:11:

      צטט: זונות פוליטיות 2015-12-02 20:29:05

       

       

      ברוטוס:   הציור הזכיר לי את פשקוביצי מתוכידס

       

       

      נטוס:      והתיאור הזכיר לי את צרה נהנתניהו

       

       

      ..

       

      חחחח, צרה נתניהו. גדול!

       

        3/12/15 20:10:

      צטט: יורם.אל-קמינו 2015-12-03 00:43:24

      נהדר !
      ---------------
      תודה יורם יקר! :)
        3/12/15 20:10:

      צטט: ZviaBachar 2015-12-03 09:16:44

      כן לפעמים זה קורה גם לי.. ובדיוק בשנייה שבה אני משוכנעת שגנבו לקחו לי שתו לי אכלו לי.. אז אני רואה שזה היה מול העיניים.. מצחיק אותי השכנוע העצמי שלה שכן גנבו והחזירו במקום פשוט לבקש סליחה על הדרמה.. אבל לפחות היא ירדה למטה "להודיע" יש כאלה שהיו שותקים ומוותרים על ההודאה בטעות (גם אם נעשתה באופן מגוחך :-) ♥
      ----------------
      ברוכה הבאה לכאן צביוש! }{ }{
      חחח גמלי קורה לא פעם אחת.. אני חושדת בזה ובזה ואחר כך כשמוצאת, אני ממש מסמיקה מבושה. אצל האשה הזו, זה היה באמת מוקצן, אני חושבת שהיא מסוג האנשים המשכנעים את עצמם שאכן זה קרה, כמו שכתבת.
        3/12/15 20:07:

      צטט: משה , 2015-12-03 10:59:55

      מזכיר לי אימרה - ככל שאדם ממלא יותר את אישיותו המוחצנת כך הוא מרוקן יותר את מהותו הפנימית. פרט לזה כל אחד חי את מה שיש בו או רודף את מה שלעולם לא יהיה בו. יופי של כשרון כתיבה.
      ------------------------
      אמרה חכמה מאוד משה. תודה, שמחה שאהבת :)
        3/12/15 20:06:

      צטט: א ח א ב 2015-12-03 14:38:51

      יופי של דמויות ואוירה. מזכיר לי פעמים אחרות בהן "הפכתי שולחן" ואחר כך יצאתי אדיוט
      -------------------
      תודה יקירי, גם לי קרה ולא פעם :)
        3/12/15 20:05:

      צטט: liat62 2015-12-03 18:22:21

      משעשע, מבריק, ושנון...כמו תמיד אצלך :)
      ---------------
      תודה ליאת, שמחה מאוד שאהבת! :)
        3/12/15 20:04:

      צטט: shimenben 2015-12-03 19:23:54

      רמון ורמונה, גם אם הייתי רואה את זאת במו עיניי,ושומע באוזניי, לא היית מאמין...
      -----------------
      כילידת דרום אמריקה, נתקלתי בלא מעט זוגות עם שמות זהים, זה לא כזה נדיר שם. ההסבר לדעתי, הוא שאין מודרניזציה וחידוש שמות בתרבויות האלו, השמות חוזרים על עצמם כל הזמן.
        3/12/15 20:02:

      צטט: boby28 2015-12-03 19:35:57

      קטע נחמד ומשעשע , תודה.
      -----------------
      בכיף יקירה, שמחה שאהבת :)
        3/12/15 19:35:
      קטע נחמד ומשעשע , תודה.
        3/12/15 19:23:
      רמון ורמונה, גם אם הייתי רואה את זאת במו עיניי,ושומע באוזניי, לא היית מאמין...
        3/12/15 19:13:

      צטט: עמנב 2015-12-02 16:42:42

      היה או לא היה - כתוב נפלא, עם הרבה הומור. אם אכן היית עדה לסצינה, את מחזקת מה שאני לפעמים אומר - גם דברים קטנים עשויים להיות זיכרונות חווייתיים מטיול. כל טוב, עמוס.
      ---------------
      תודה עמוס יקר :) אני אוהבת תמיד להיסתכל על הדברים הקטנים.
        3/12/15 19:03:

      צטט: שרון קדם 2015-12-02 13:56:34

      מדרה מיה! איזה סיפור :-)
      -----------------------------------
      :))
        3/12/15 18:22:
      משעשע, מבריק, ושנון...כמו תמיד אצלך :)
        3/12/15 14:38:
      יופי של דמויות ואוירה. מזכיר לי פעמים אחרות בהן "הפכתי שולחן" ואחר כך יצאתי אדיוט
        3/12/15 10:59:
      מזכיר לי אימרה - ככל שאדם ממלא יותר את אישיותו המוחצנת כך הוא מרוקן יותר את מהותו הפנימית. פרט לזה כל אחד חי את מה שיש בו או רודף את מה שלעולם לא יהיה בו. יופי של כשרון כתיבה.
        3/12/15 09:16:
      כן לפעמים זה קורה גם לי.. ובדיוק בשנייה שבה אני משוכנעת שגנבו לקחו לי שתו לי אכלו לי.. אז אני רואה שזה היה מול העיניים.. מצחיק אותי השכנוע העצמי שלה שכן גנבו והחזירו במקום פשוט לבקש סליחה על הדרמה.. אבל לפחות היא ירדה למטה "להודיע" יש כאלה שהיו שותקים ומוותרים על ההודאה בטעות (גם אם נעשתה באופן מגוחך :-) ♥
        3/12/15 00:43:
      נהדר !
        2/12/15 20:29:

       

       

      ברוטוס:   הציור הזכיר לי את פשקוביצי מתוכידס

       

       

      נטוס:      והתיאור הזכיר לי את צרה נהנתניהו

       

       

      ..

       

       

       

        2/12/15 18:28:
      בזה הרגע..., אבל ממש בזה הרגע, פרצו אלי השכנים שלי. הם נ-ו-ר-א דאגו לי, אחרי ששמעו את השתנקויות הצחוק שלי...
        2/12/15 16:42:
      היה או לא היה - כתוב נפלא, עם הרבה הומור. אם אכן היית עדה לסצינה, את מחזקת מה שאני לפעמים אומר - גם דברים קטנים עשויים להיות זיכרונות חווייתיים מטיול. כל טוב, עמוס.
        2/12/15 13:56:
      מדרה מיה! איזה סיפור :-)

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין