אגדה סינית מספרת על מלך חמדן שמינה לו שמאי מלכותי. כאשר חש המלך בסוס משובח השמאי העריך את מחירו כ-"קערת אורז". כאשר המלך חמד טירה מפוארת, השמאי פסק ששווייה הוא סוס אחד... יום אחד הגיע סוכן של מלך נכרי, שביקש לקנות טירה, אך התעקש לבצע את העסקה מול אספת העם. במעמד הנכבד קם השמאי והעריך את שוויה של הטירה כממלכה שלמה. הסוכן הנהן בראשו, והסכים עם ההערכה. או אז הוא פנה לבעל הטירה (הקודם) שסיפר שהשמאי העריך את שווייה כשל סוס. אחר הגיע בעל הסוס (הקודם) שהזכיר את הערכה שהסוס שווה לקערת אורז. או אז הוציא הסוכן קערת אורז כדי לקבל תמורתה את הממלכה...

אני נזכר בסיפור לנוכח הסיפור התקשורתי על נבחר ציבור שנפתחה נגדו חקירה פלילית, ואולץ להתפטר מתפקידו משום שדיבר באופן גס ומשפיל כלפי מישהי. עם כל התרעומת למילים הלא נעימות שהפיק פיו של מר מגל, נדמה לי שכחברה אימצנו לנו את קוד ההתנהגות של אותו שמאי סיני. נראה לי שזרקנו לפח האשפה את העניין הקטן הזה שנקרא קנה מידה.

בימי בית שני נקרעה היהדות על החוק המקראי "עין תחת עין", ובסופו של דבר שינתה את הציווי המקראי. לכן בספר החוקים כמעט ואין סימטריה בין הנזק של מעשה ובין העונש. לא הורגים את מי שהרג, לא אונסים את מי שאנס, ולא סוחטים את מי שסחט. אפס, גם אם נאמץ את מנהג הקראים ונקיים את הפסוק "עין תחת עין" כהלכתו, איזו סימטריה יש בין העלבת אדם, ובין העונש שאנו דורשים להטיל על העבריין. נניח שהדברים המשפילים גרמו לנפגעת לצאת מהמסיבה דומעת, שהיא לא עצמה עין כל אותו לילה, ואפילו לא הלכה לעבודה למחרת. מנגד אנו תובעים מהאדם לאבד את שמו, לאבד את מקום עבודתו, ובעזרת השם עם החקירה המשטרתית תצלח, להפוך לעבריין פלילי. נדמה לי שהשמאי מהאגדה הסינית לא יכול היה לנסח זאת באופן מוצלח יותר.

באופן אישי אני לא נמנה אם חובבי גסות הרוח. אני בהחלט יכול להזדהות עם מי שנפגע מביטויים משפילים. ובכל זאת שווה להיזכר במקום עבודתו הקודם של העבריין. במשכן הכנסת ביטויים כמו "אפס", "זבל", “... מסריח", “בוגד", "נאצי" ודומיהם נשמעים חדשות לבקרים. אופס... אידיוט שכמותי. שכחתי שאין פסול מלהעליב אדם בכל ביטוי פוגעני. חטאו של מר מגל היה בהעלבה מינית (בשימוש בביטויים הנלוזים תחת, וציצי), שזה כמובן רמה אחרת פגיעה. פגיעה המנוגדת לא רק לאנושיות ולמוסר, אלא אפילו לחוק עצמו. ובאמת יש משהו מאוד משפיל כשמסתכלים על אדם דרך משקפת הסקס. שאדם יכול לחוש עצמו כחפץ מיני. כל זאת נכון ובכל זאת... כיצד בדיוק אפשר להתייחס למחמאה הידועה "כוסית"? האם זה לא מקרה קלסי של בחינת אדם דרך משקפי הסקס? ומה לגבי המחמאה הידועה "שווה זיון" (כל כך פופולרית הייתה, עד שהומצאה לה ראשי תיבות צבאיות: שזי"פ – "שווה זיון פראי”). ואם המחמאות הללו שייכות אולי רק לגסי הרוח, מה לגבי המחמאה הנתפסת כסולידית - “סקסי". מה זה אם לא למדוד מישהו דרך משקפי הסקס? אני מודה בקושי תפיסה. בהחלט יכול להיות שיש הבדל בין לומר "כוסית", ל-"תחת”, בין לומר "סקסית”, ולהשתמש במילה המפורשת "סקס”. מן הסתם טובי הלשונאים יצביעו על השוני המהותי בין המקרים. ובכל זאת מה עם מי שאינו נמנה על טובי הלשונאים? מה עם מי שבמקרה חסר לו טאקט? האם כל מילה גרועה שיוצאת מפיו של אדם היא עילה להעלות אותו על המוקד?

ואולי לא דקדקנות מילולית עומדת בראש מעיננו, אלא דווקא רוממות החוק. אולי המעשה הנורא הוא לאו דווקא ההעלבה עצמה, אלא המעבר על החוק החשוב של הטרדה מינית. שוב אני שולף את קלף חוסר ההבנה, שכן ההגדרה המקובלת להטרדה היא התנהגות מציקה שחוזרת על עצמה. לכן הייתי בטוח שחוק נגד הטרדה מינית מופנה גם הוא לעבריין סדרתי. יצאתי לבדוק: ובכן לצד מעשים בעלי פגיעה גבוהה – כמו מעשה מגונה, או סחיטה באיומים, החוק מזכיר מעשים מציקים החוזרים על עצמם: “הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כל אלה כלפי מי שהראה למטריד שהוא איננו מעוניין בהם”. ההיגיון של החוק הוא שפגיעה קטנה אשר חוזרת על עצמה פעמים רבות, הופכת למפגע של ממש. אם בהתייחסות "עין תחת עין", נעשה הקשר בין רמת הפגיעה לרמת העונש, חוק ההטרדה טוען (ובצדק) שיש לחבר את כלל הפגיעות של המטריד, כאשר בוחרים את העונש. מבלי להידרש לעניינו של מגל (נדמה לי שעד היום לא הייתה תלונה כלפיו על התנהגות סדרתית), הגיע הזמן שנקדיש קצת יותר מחשבה לרעיון של סכימת הפגיעה. כאשר מישהו מכנה אדם אחד בכינוי מעליב רמת הפגיעה היא אולי קטנה יחסית. אבל מה קורה שמישהו מכנה בכינוי מעליב קבוצה של אנשים? מה קורה כאשר מישהו הופך פלח אוכלוסיה (יהיה זה מתנחלים, שמאלנים, ערבים, חרדים או כל פלח אחר) כיעד לשנאה – מה קורה אז לסכום הפגיעה?

אני מודע לכך שסירוב להשתתף במסיבת הסקילה הציבורית עלולה להפוך את המסרב לפרסונה נון גרטה, כמכשיר שרצים, אם לא כשרץ בעצמו. לדעתי יש הבדל תהומי בין הסתייגות ממעשה כלשהו, לבין הכמיהה לקטום את ראשו של העבריין. לדעתי לרבים ממשתתפי הטקס יש חיבה למציאת אשמים. חיבה שזורקת לאשפה יסודות חשובים בחברה האנושית, כמו היכולת לטעות, היכולת לתקן, היכולת להתנצל, היכולת לסלוח ודומיהן. אני לא אדבר על חוסר המודעות העצמית שהגישה הזו דורשת (הרי מי מאיתנו איננו טועה לפעמים), אלא על אופי החברה שהגישה הזו יוצרת. נדמה לי שאנחנו ראויים ליותר טוב.