חודשים שלא טבלה נוצתה בקסת הדיו.

מילותיה נאספו רכות ועזובות.

מלל עננים נערם

בכריות תפוחות ואילמות,

מצפות, סבלניות, לייעודן.

זרמי מערבולת התהפכו בביטנה.

סוג של כאבי גדילה.

אחרי זמן רב של שתיקה,

החלה בוראת מילותיה מחדש

והפעם,

הפעם הפליאו בה את עוצמתן,

מחבקות דיין

כדי להכיל גם אותו בתוכן

כפי שלמדה להכיל אותו בתוכה,

ריקמה בריקמה.

נשמה בנשמה.

לילות טרופים שעברו עליו

הטרידו את מנוחתה.

כסהרורית התהלכה על הגג

ועורה החשוף,

קופא חידודים חידודים,

נכנע לצינת החורף.

גם מרחוק

ידעה כי מסתובב הוא

בחצות הליל,

בבית שמעבר להרים

ושנתו, שנדדה,

סימנה טללים עייפים

תחת עיניה הבורקות.

עוד טרם למדה ללכת בכוחות עצמה,

ייעדה אותה הבריאה

לתפקיד הפייה השומרת שלו.

נפעמת היתה מכוחו הרב,

מהכישוף שהטיל עליה

וחרף זאת ידעה

כי זו רק היא, הקטנה,

כי הגיעה לכאן

כמו מגן של קסם,

שלו

ובשבילו,

בטוב, ברע,

בכל צרה שלא תבוא,

כשהוא לצידה

וגם כשרחוק

ידעה שאוזר כוחות

כדי לעוף איתה

היישר אל הירח.

ובינתיים...

היא מפדרת בו אבקה נוצצת,

מהכוכבים הזוהרים ביותר,

רוקדת, מתפתלת

מול גופו המתעורר,

אט אט,

מעוטרת סלסלי כסף

וניצני פעמונית מבויישת,

מבושמת ניחוח יערת דבש מתקתקה.

בעדינות מדביקה

מילים מצחיקות

שהמציאה במיוחד בשבילו

על שפתותיו

שהחלו מחייכות קמעה.

בתשוקה, טובלת בצלולי אישוניו השחורים,

כשהיא מטמיעה בו

את כל המילים החדשות שבראה.

"...תקשיב, אהוב שלי,

הן כולן רעננות וטריות,

ארוגות שתי וערב

ליריעה פואטית קסומה,

נצח החובק את שנינו,

מגן בשמיכת מילות אהבנו..."