ונניח שמצאת את המשרה המושלמת: עניין ואתגר בעבודה, מימוש עצמי, שכר טוב, הערכה...

כמה זמן יעבור עד שיתחילו הפרפרים בבטן? מתי תעלה התחושה שהדברים חוזרים על עצמם? שאתה עובד באופן אוטומטי ולא ביצירתיות ובחשק כמו בהתחלה? כמה זמן ייקח עד שתחלחל ההכרה שהגיע הזמן לזוז הלאה, לחפש אתגרים חדשים, ילקבל הכרה בתחום חדש?...  שלוש שנים? חמש שנים? עשר? 

מי שמונע על ידי דחף תמידי למימוש עצמי ופועל מתוך עניין ואתגר יגיע לידי מיצוי בכל תחום מקצועי ויתרגל לכל טובת הנאה ולכל מעמד, גם אם המשרה היא נחשקת ומעוררת קנאה. עוד לא פגשתי מישהו שרוצה לאכול כל יום בחייו באותה מסעדה משובחת, או לשכב כל חייו על חוף הים מתחת לעץ הקוקוס...

כמו האהבות הכי גדולות, גם לשביעות הרצון מהקריירה יש תוחלת חיים, וכמו שדרושים כישרון ומאמץ לשמר אהבה ולהחיות אותה, נחוץ גם כישרון להמציא את עצמך בעבודה בכל פעם מחדש. ישנם מקומות מעטים המאפשרים קידום בין משרות שונות ומגוונות לאורך הקריירה, ובדרך כלל אנחנו "נתקעים" לא כי טוב לנו, אלא בשל הפחד משינוי, מכוחו של ההרגל, מהחשש מחוסר הוודאות... 

רבים ממפוטרי ההייטק, למשל, שמקבלים תנאים נדיבים עם פיטוריהם, אינם מנצלים בדרך כלל את הזמן הפנוי והמשכורת שממשיכה להגיע כדי למצוא דרך חדשה בחיים, אלא עסוקים בחיפוש אחר מקום עבודה בו יעשו בדיוק את מה שכבר עשו בעבר.

בהחלטות שעושים אחרי הצבא לגבי תחום לימודים או כיוון של קריירה אין לראות כהחלטות חד פעמיות והרות גורל. ההחלטות הללו רלוונטיות בכל גיל, ולחלקנו זהו אפילו עניין יומיומי. כמו בנישואים, רצוי לשאול את עצמך לעתים קרובות "האם אני נמצא פה מרצון?", "האם אני מחוייב לעצמי וזה באמת מה שאני רוצה לעשות?", "האם אני מביא את עצמי לידי ביטוי מקצועי או מתפשר מכורח הנסיבות?"...

 מי שיבנה לעצמו תסריט דרמטי, שההחלטה שעשה בגיל צעיר מחייבת אותו לכל החיים וקובעת את גורלו לנצח, ינהל כנראה את חייו לפיה. אבל מאחר וכולנו משתנים ומתעצבים במהלך חיינו, החזון שהיה לנו בגיל צעיר אינו בהכרח רלוונטי כמה שנים אחר כך. אז אנחנו יכולים להדחיק זאת בגלל ש"כבר למדתי 7 שנים רפואה, אז אני אזרוק אותן לפח?", ובגלל 'אזיקי זהב' של שכר גבוה ותנאים, או בגלל אילוצים משפחתיים, אבל אנחנו גם יכולים להעז וולממש חזון אחר באופן מבוקר.

יש מי שבוחרים לשנות את הקריירה מספר פעמים בחייהם ועם הזמן מאבדים את הפחד מהבלתי ידוע, מהתלות בשכר, ומ"מה יגידו השכנים". הם מחזקים את היכולת והכישורים לבצע שינויים, את הביטחון העצמי, והם בטוחים שימצאו את המקום הנכון ושזה רק עניין של זמן. וגם אם הם נכשלים - הידיעה שהלכו אחרי השאיפות האישיות ולא ויתרו לעצמם הופכת את הכישלון לחלק מחיים שלמים. נוכל לומר על מי שהקים סטרטאפ חדש ונכשל בו, שהוא בזבז שנים מחייו. אבל נוכל גם לומר שהוא הלך עם עצמו עד הסוף, שהוא ניסה והעז, ושהוא יחיה עם עצמו בשלום יותר מכל מי שהלך אחרי קריירות שהן סמלי מעמד, גם אם חשבון הבנק מעיק עליו. 

 ברור שרצוי לבנות קריירה תוך מיקוד מקצועי ובמתווה בעל אופק ברור. כך פועלים רובנו, כך מחנכים אותנו לחשוב, ואין ספק שזה התהליך ההגיוני כדי לבנות קריירה בטוחה ויציבה. אבל השאלה היא, עד כמה הקריירה מהנה ומתגמלת? 

מי שבוחר להקדיש את חייו לקריירה מקצועית שנבנית עם השנים, אשריו. מי שמחליט להקדיש לה חיים שלמים, יבורך. כל אחד על פי  אופיו ונטיות ליבו. אבל מי שדבק בדרך ולא במטרה הסופית, רצוי שייהנה ממנה ולא יבחר בדרך מלאת מהמורות לפסגה מקצועית רחוקה. 

 לתעוזה יש חלק חשוב בהחלטות לגבי קריירה, אבל כך בחיים בכלל. מי שלא מעז עשוי להפסיד בקריירה, באהבה, במשפחה ובכלל. אנחנו יכולים לוותר לעצמנו בגלל חולשות שונות: קשה לנו להפסיק לעשן ואנחנו דופקים לעצמנו את הריאות, אנחנו מתעצלים להתעמל ומזניחים את גופנו, אנחנו מתביישים לגלות את ליבנו ומפסידים את אהבת חיינו, ואנחנו מפחדים להעז ולשנות את עבודתנו ודנים את עצמנו לשיממון או לדיכוי נפשי.

כשהחלטתי ללמוד גיאוגרפיה באוניברסיטה, הפעיל הדוד המודאג שלי קשרים וסידר שאדבר עם אחד המרצים בחוג לפני שאני נרשם ללימודים. המרצה המליץ לי לא להצטרף ללימודים כי "אין מה לעשות עם גיאוגרפיה". הוא בעצמו עבר באותה תקופה הסבה מקצועית לתחום הבנקאות. אני החלטתי בכל זאת להירשם ללימודים כי זה מה שהלהיב אותי, ואותו מרצה זוטר הופתע למצוא אותי בכל זאת בין תלמידיו. 

בזמן הלימודים עבדתי כמדריך טיולים על בסיס הידע שצברתי באוניברסיטה.בהמשך הקמתי עם חבר ללימודים את המגזין מסע אחר. בהמשך בניתי קריירה גם בתחום הכלכלי ובהייטק, אבל שבתי לתחום הגיאוגרפיה בתור חבר הנהלת החברה להגנת הטבע. אז מרצה יקר, כנראה שיש מה לעשות עם גיאוגרפיה, אם באמת רוצים, ואפשר להתפתח ממנה לתחומים אחרים.

הבחירה במקצוע לימודים שנתפש כלא מעשי ולא תחרותי לא הייתה מבחינתי הרת גורל אלא מעצבת. חציתי עולמות מקצועיים ושבתי וחציתי את הקווים. המכנה המשותף לכל עיסוקי לא נבע מהקשר המקצועי בין התחומים כמקובל, אלא מהתפתחות הכישורים שלי ובעיקר, הצורך בהגשמה ובמימוש העצמי. והיכן שזה לא הלך מיהרתי לעזוב. העניין מבחינתי הוא תמיד ליהנות מהדרך ולא לשאוף לפסגה מקצועית. החצייה מתחום מקצועי אחד למשנהו לא נובעת מבלבול או מחיפוש דרך אלא מהרצון לחיות חיים שלמים, מלאים והרמוניים.

אם הבת שלי תתייעץ איתי בבוא היום מה לעשות בתחום הקריירה, אני אעודד אותה לממש את עצמה כפי שתבחר. אני אבהיר לה שלמימוש העצמי הזה עשוי להיות מחיר, ושאם היא תבחר בתחום שאיננו מכניס או "נחשב" היא תצטרך לוותר על חיים "נוחים" מבחינה כלכלית לטובת, אולי, שלמות נפשית, אבל זו כבר תצטרך להיות ההחלטה שלה.