כותרות TheMarker >
    ';

    היום שהיה

    בלוג אינפורמטיבי בעיקר, מבחר נושאים מכל העולם, וגם קצת מפרי עטי..

    0

    יש גבר מת באמבטיה שלי!

    7 תגובות   יום ראשון, 6/12/15, 17:34

     

     
    יש גבר מת באמבטיה שלי! הצילו! הצילו!
     
    הצעקה המצמררת הזו פילחה את השקט של שעות הערב המוקדמות לפני מספר שבועות בשכונתי השקטה והסוערת בו זמנית.
    הצועקת הייתה לא פחות ולא יותר מאשר שכנתי מלמעלה ברוריה.
     
    הדם קפא בעורקי ובדפיקות לב של 150 קמ"ש יצאתי בריצה לדירתה, עוד קומה מעלי. טרם הגעתי לדלת ושוב נשמעה אותה הצעקה והפעם מלווה ביבבה היסטרית. זיעה קרה כיסתה את עורפי.
     
    הלמתי בחוזקה בדלת ולא חיכיתי שברוריה תפתח, הדלת לא הייתה נעולה ונכנסתי כרוח סערה הישר לסלון..
    מה גדולה הייתה הפתעתי כשמצאתי איזה 7-8 גברות בגיל העמידה ואת ברוריה במרכז החדר עומדת על שולחן ולבושה כאיזו מאדאם, המנהלת ביד חזקה איזה בורדל מפואר בלב פריז.
     
    תבינו, ברוריה שוקלת כ-90 ק"ג, ואני לא מבינה איך הצליחה לעלות על הכסא ומהכסא לשולחן ואיך אלו נשארו שלמים בכלל ואיך היא שמרה על שיווי משקל.
    אבל כשנכנסתי בפתאומיות ככה, היא נבהלה ומההלם החלה להתנדנד, פרשה ידיים לצדדים וכמו אקרובט קרקס על חבל דק ניסתה להתיישר. כל הגברות החלו לצעוק באידיש וברוסית בעיקר:
    וואיז מיר! את תיפלי!.. אף אחת לא התקרבה אליה מחשש שהמפולת הזו תיפול עליהן. גם אני לא, ואפילו כיסיתי את העיניים עם יד אחת והצצתי בין אצבעותיי עד ש.. היא הצליחה להתיישר. זיעה קרה כיסתה אותי בפעם השנייה תוך דקותיים.  זה שאני לא פחות שמנה ממנה, זה לא אומר שאני צריכה לשתוק.
     
    צעקתי לה מהכניסה לסלון מה לעזאזל היא עושה ומה זה המת ההוא באמבטיה שלה. היא רטנה עלי שהפרעתי לה באמצע החזרות להצגה הגדולה שלה.
    איזו הצגה?
    אז היא סיפרה לי - ממרומי השולחן - שהיא משתתפת באיזו הצגה באיזה מתנס בעירית חולון או משהו כזה, והיא בתפקיד ראשי, ושעליה לעשות חזרות כי זה תפקיד חייה. כן, בפולין הרחוקה, כך הוסיפה היא הייתה שחקנית מצליחה ומבוקשת והיא בטוחה שעדין יגלו אותה כאן אפילו שהיא כמעט בת 60 (פה היא הורידה לעצמה בחוצפה 15 שנה), ושעכשיו אני אעוף לה מהבית כי אני מבזבזת את זמנה היקר.
    כל הקשישות כפולות הסנטר שישבו מסביבה הנהנו באישור ונעצו בי מבטים מזלזים. עפתי משם אחרי שהגפתי את החלונות והתריסים שלה למען הבריאות הנפשית של השכונה ולאחר שהכרחתי אותה לרדת מהשולחן לפני שתשבור את העצמות וגם כי נצטרך הרבה אנשים כדי להרים אותה.
     
     
    ''
     
    בקיצור חזרתי הביתה וגיחכתי לעצמי בדרך: חה חה חה ברוריה שחקנית! כן, בטח, עוד מעט גם תקטוף איזה אוסקר..
    בשלב הזה, בטח כבר הבנתם שיחסי עם ברוריה הם יחסי אהבה-שנאה-ציניים.

    למרות שהגפתי אצלה את התריסים וחלונות, עדיין ניתן לשמוע את הקול המעצבן שלה. שמתי לי מוזיקה בווליום די חזק, והשקט הנפשי שלי חזר לקדמותו.
     
    לא להרבה זמן.
     
    יש גבר מת באמבטיה שלי! הצילו! הצילו!
     
    כן, שבוע לאחר מכן הצטמררתי שוב כאשר בקעו המשפטים האלו מחלונותיה של ברוריה, ואחרי יומיים עוד פעם, כאשר האכלתי חתולים בחצר הבניין ועורב שבחן אותי בשקט מעל צמרת העץ, ניתר בבהלה מהצרחות שלה וטס משם כל עוד נפשו בו, קרעעע קרעעעע. מסכן.
    לקחתי בידי את הנוצה שנשרה ממנו תוך כדי מנוסתו.

    עליתי בכעס אליה שוב, אך הפעם היא נעלה את הדלת והתעלמה מהנקישות המנומסות כמו גם מהבעיטות האגרסיביות שלי על דלתה. בת זונה!
     
    לאחר מכן היו כמה וריאציות למשפט המקאברי הזה:
     
    אלוהים אדירים! הצילו הצילו, יש גבר מת באמבטיה שלי!
    הצילו! למען השם! הצילו! גבר מת באמבטיה שלי!
     
    אבל עכשיו החברות שלה הצטרפו, כמקהלה בכנסייה, כאילו באיזו מחווה של הזדהות ושיתוף כדי לעזור לה להוליד את המשפט המושלם. אלו היו חבלי לידה קשים ביותר.
    כבר התחלתי להתפלל שזה יהיה אמיתי. שאיזו יום ברוריה תכנס לאמבטיה ותראה שבין האסלה לאמבטיה צמחה לה איזו גוויה עם עיניים פעורות ושביל דם ניגר לו בין השפתיים הכחולות (כמו שאני מדמיינת כל שבוע בכתיבת המותחן שלי..)
     
    סוג של צדק פואטי.
     
    רק קיוויתי שההצגה שלה תעלה במהרה והסיוט יגמר ואולי בהצגה הבאה שלה היא תתחיל לצרוח משהו כזה:
     
    "אלוהים אדירים! גבר עם הבולבול בחוץ יוצא מהאמבטיה שלי! הצילו הצילו!"
     
    היו לי הרבה דברים לעשות בבית, אך בכל פעם שהגוויה שלה הופיעה באמבטיה זה שיתק אותי לגמרי.
     
    כשבוע לפני העלאת ההצגה שלה, אני פוגשת אותה בסופר השכונתי. התעלמתי ממנה בהפגנתיות, הפכתי חרשת לקריאותיה הצייצניות וחמקתי בין מדפי הסופר. אבל כאשר חשבתי שניצלתי ממנה, היא לכדה אותי במחלקה של הקורנפלקס.
     
    "נוע'לה! אני חייבת לספר לך על ההצגה שלי, תשמעי, בעוד כמה ימים זו הבכורה ו.."

    כמעט הורדתי על הראש שלה את הבקבוק קולה זירו שהיה בידי, אך התאפקתי מאוד כי אם יעצרו אותי על זה, לא יהיה מי שיטפל בחתולים שלי.
    "ברוריה, לכי להשתגל, ההצגה המשמימה שלך לא מעניינת אותי, אני רק מקווה שהחזרות המגוחכות והמעצבנות שלך נגמרו!"
     
    היא לא ויתרה והמשיכה עם הברברת שלה, לכן אמרתי לה:

    "ברוריה, שני טנקים כמונו חוסמות את הדרך לאנשים, ניפגש באחת הקופות".
     
    "שמעי, בהצגה הזו אני מגלמת תפקיד של אשה מרירה שבעלה מנסה לנקום בה.. "- המשיכה לספר לי כבר בחוץ, בדרך הביתה.

    "ברוריה, זה סיפור חייך, את לא צריכה להתאמץ בתפקיד" - אמרתי לה ברשעות, אבל היא התעלמה והמשיכה..

     " ... בלה, בלה, בלה... ואז היא נכנסת לביתה ומוצאת גבר מת באמבטיה שלה ו.."

    "במקרה הדמות שאת משחקת היא יצאנית?", - חתכתי אותה.

    "מה את מקשקשת? למה?"

    "כי ראיתי אותך בחזרות לבושה כמו פרוצה מזדקנת, זה למה!"

    "תתביישי לך! אין לך טיפת רספקט אלי! כל אשה יכולה לגרוב גרבוני רשת, זה לא אומר ש.."

    "בסדר, בסדר, בהצלחה  ושתשברי רגל! זו לא קללה זו מסורת להצלחה בתפקיד.."

    "אני יודעת! הייתי שחקנית בפולין, אני חייבת לספר לך שאז.. "
    ואז נכנסה לטראנס נוסטלגי ואני גלגלתי עיניים שמיימה והתפללתי ש.. לא הייתי צריכה להתפלל הרבה כי הנייד שלה החל לצלצל. היא לפתה את זרועי בחוזקה כדי שלא אברח לה בזמן שהיא מדברת בפון.
    ראיתי אותה מחליפה צבעים בפניה. מלבן לאדום כמו תחת של בבון, מאדום לכחול וחששתי שתכף היא תיפול על המדרכה תוך כדי שבץ.

    "מה?? לא יכול להיות!, לא יתכן!" - לפתה את החזה שלה והמשיכה למלמל בשפה הפולנית הלא מובנת לי, בזמן שעגיליה הכבדים נצנצו וסינוורו אותי.

    "מה קרה ברוריה?!" - התחלתי לדאוג..

    היא טרקה את הנייד הארכאי והכבד משנת טיכו בכעס.

    "ביטלו את ההצגה. אין תקציב" - רטנה ופניה נפלו. 
     
    תודה לאל. אין יותר חזרות.
     
    אבל ברוריה יש רק אחת והיא לא הייתה מוכנה לוותר. השבוע היא דפקה בדלת ולאחר שהתעלמתי ולא פתחתי לה, היא השחילה לי פתק מתחת לדלת:
     
    "נועל'ה יקרה.
    החלטתי להעלות את ההצגה בבית שלי ביום שישי הבא בשעה 8 בערב.
    את מוזמדנת כמובן. בלי אחד החתולים המעצבנים שלך. תתלבשי כמו בן אדם ותביאי קילו עוגיות תמרים מאלו שאת מכינה. בעצם, חצי עם מילוי שוקולד. שימי הרבה אבקת סוכר מעל.
    וגם תביאי קרטון חלב. חסר לך שלא תבואי".
    בטח שאני אבוא, אבל עם מילקי  שהיא החתולה הכי מעצבנת. לראות את הפולקעס השמנים של ברוריה בגרביונים מרושתים, זה מחזה שאין לו מחיר.
    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/12/15 16:04:
      עשתה לך 'שכונה' השכנה הזו. נו שויין... העיקר שמעניין אצלכם שם
        10/12/15 11:10:
      אהבתי, רק שלא תהיה עליה לרגל (פעם בשבוע) אליה הביתה
        7/12/15 11:26:

      שבי בשורה הראשונה, לטפי את החתול כמו ד"ר evil, וזמזמי לעצמך את...

       

      https://www.youtube.com/watch?v=57B-dTZW_BU

        6/12/15 23:48:
      ועל זה אמר ארכימדס: יוריקה!!! (-:
        6/12/15 19:28:

      כולנו קצת שחקנים בחיים של עצמנו....

      כתוב נהדר.

        6/12/15 18:45:
      יש דברים שאי אפשר לעצור. חייבים להתפרץ החוצה :-)
        6/12/15 18:39:
      סיפור נחמד.אהבתי את הכתיבה. האמת קצת ריחמתי בסוף על אותה ברוריה.

      ארכיון

      פרופיל

      מיסיס הייד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין