השנאה המפעפעת בין יהודים ישראלים לבין פלסטינים אזרחי ישראל ופלסטינים תושבי השטחים הגיעה לשיא שדומה שהיא סופית ולא יכולה להיות גדולה ממנה. צריך רק להבין שהשנאה הזאת איננה גזענות משני הצדדים גם יחד. שנאת האויב היא תופעה אנושית טבעית. אנחנו אויבים לפלסטינים והם אויבינו. צריך לזכור דבר מה שמוכיח את אמיתות אמירתי: במלחמת העולם השנייה, אחרי תקיפת יפן את פרל הארבור, האמריקנים הכניסו אל תוך מחנות ריכוז את כל האזרחים האמריקנים ממוצא יפני, גם כאלה שהעו אזרחים אמריקנים כבר כמה דורות. זאת למרות החוקה האמריקנית הנאורה והדמוקרטית להפליא. 

בנקודה זו דומה, בעיני כמובן, שהאירועים האחרונים בעפולה שנגרמו עקב זכייתם של 48 אזרחי ישראל ערבים בקרקעות לבניית שכונה הם סנונית המבשרת על מהפך ביחסים בין אזרחים יהודים לבין אזרחים ערבים בישראל. הרוב המוחלט כמעט של יהודי עפולה לא רואים בזה עניין חריג ומאיים. רק 200 מתושבי עפולה יוצאים לרחובות כי הם מתנגדים לשכנות עם ערבים. שאר 44 אלף תושבי עפולה אדישים לעניין ואילו הערבים שזכו במכרז לרכישת קרקעות לבניית שכונה מוכיחים שהם מעדיפים להיות ישראלים וגם אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית הם יעדיפו להישאר ישראלים. וכאן, בעיני, נקודת המהפך: הם מרגישים יותר ישראלים מאשר פלסטינים. מי שכמוני זוכר את הממשל הצבאי על ערביי ישראל כאשר ישראל קמה, ואז זה היה הכרח בל יגונה, אבל בהמשך לוי אשכול בחכמתו הרבה ביטל אותו בשנת 1966 ורק כעת מתחילים לראות את האמון המתהווה והולך בין שתי האוכלוסיות, רוב ומיעוט גדול. זה האמון שיאפשר אי פעם לישראל להיות מדינת כל אזרחיה, דמוקרטית עם רוב יהודי שקובע את אופייה האתני של המדינה. זה גם יהווה את הנדבך שיאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת (החשש עדיין לא התפוגג) ליד ישראל בתנאי אחד שישראל תרפא עצמה ממחלת החלומות על התנחלויות ותפסיק, כצעד ראשון, את הבנייה בהתנחלויות. או במילים אחרות: שהרוב המוחלט של היהודים הישראלים יתנער מהשלטון של 8 חברי הכנסת של המפלגה הפשיסטית בכנסת המתקראת בערמה "הבית היהודי", שביבי בגלל הפגם באישיותו  להיות ראש הממשלה הקבוע לתמיד של ישראל, מאפשר להם זאת. 

או שלא. (אולי אני סתם חולם על חיים נורמליים בישראל, שעד היום לא היו אפילו יום אחד)