כל האהבות כולן...
אמא של טל, גננת, מאמנת אישית להעצמה בקבוצת יוזמות.
מאמינה באהבה, בגמדים ובפיות.
מאמינה בחינוך ובשינוי שמתחיל מבפנים.
מאמינה שכל אחד יכול לעשות שינוי בחייו, שלכל אחד מגיע להיות מאושר, גם לך.
בבלוג שלי תפגשו אותי דרך ספורים על הדרך שלי ועל האהבות בחיי. מזמינה אתכם להתרווח, להרגיש בבית ולקרוא עם הקפה.
החיים הם ספור בתוך ספור בתוך ספור בתוך ספור.. והסוף תמיד טוב.... אם עכשיו לא טוב, סימן שעוד לא הגעת לסוף הסיפור...
פוסטים אחרונים
- בחזרה למילים 6/11/10
- מסיבת יובל 7/5/10
- יומן מסע 26/3/10
- מהמרחקים 1/3/10
- תרקדי 23/2/10
- שיר נבואי קוסמי 3/2/10
ארכיון
ספור הזוי
הילדה היתה כבר בת 21 לאחר שנתיים של שרות צבאי בסיני, חכמה, עצמאית, עובדת, מוערכת ומפרנסת את עצמה.
גרה בבית הוריה מהפחד לעזוב. חצויה.
אביה וחבר שלה איתו היא עתידה להתחתן, עמדו במטבח יחד עם עם האם וניסו להוציא ממנה אישור לסוף שבוע עם החבר במסגרת העבודה.
האמא לא הסכימה. עסוקה במה יגידו השכנים, מנופפת בעוז בשרביט הכוח שמתמיד היה לה ביד. הם מכרו לה סיפורים. כל הנשים ישנו בחדר אחד והגברים בחדר אחר. בבקר נוסעים כולם לטיול.. סוף השבוע הזוגי הרומנטי הראשון שלה נשמע פתאום כמו טיול צופים.
הם רצו למנוע מלחמה. הם הלכו על ביצים, הם פחדו להעיר את השדים, הם פחדו להציף את הטירוף, שהיה שם מתמיד, הם רצו להשיג הכל בדרכי שלום ומירמה.
היא ישבה מכווצת בסלון, מקשיבה מרחוק לקולות הבוקעים, מרגישה שוב את המכות נוחתות עליה. פוצעות בפצעים הפתוחים. מפוחדת, חסרת אונים, בוכה, מושפלת לצלילי ג'ניס איאן שהתנגנה בטלוויזיה.
מסורסת, עלובה, קפואה, כואבת, כועסת, רוצה למות מבושה
ולא יצאה לה מהפה אף מילה עד היום.
גילה
|
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יפה לך... ו- תודה,
גילה
אהבתי את הסיפור "ההזוי" שלך במיוחד את יכולתך לחשוף את עצמך כך, קבל עם וקפה.
אני מאמין שאני היום תוצאה של כל מה שחוויתי בעברי, ומכיוון שאני די אוהב אותי, ככה, כמו שאני, אני לא ממש מצטער על מה שקרה.
יש לי אפשרות לבחור בכל רגע, והורי לא ממש אחראיים לבחירות שעשיתי.
תודה אביה,
שיהיה שבוע נפלא,
גילה
יגיע, גם יגיע....
שבת נפלאה של אור ואהבה,
גילה
תודה ניצה, בשמה,
על המילים ועל הכוכב המנצנץ את הדרך.
היא מוסרת שאכן רק האמת מובילה את דרכה,
שהיא כותבת מתמיד ומי יודע אולי יום אחד תפגשו
ותעזרי לה להוציא את ספור חייה
כספר...
גילה
תודה לולי.
כל מה שאמרת. אמת.
אני כבר ברחוב אחר.
תודה על ההארה הבוהקת.
גילה
גילוש -
יפה כתבת
מצטרפת למשבחים
ממש אהבתי
תודה
פעם אמרו "חוסך שבטו שונא בנו" והמטרה היתה חינוכית... הבעיה היא שלחלק מהאנשים זה נתן לגיטימציה להוציא את העצבים שלהם, את החרדות שלהם, את הטירופים שלהם - על ילידהם ולהפוך אותך לשק חבטות. בשם החינוך כמובן.... האמת שמה שהניע אותםהיו השדים שלהם ולא האהבה שלהם ופה טמון ההבדל.
היום הם יגידו (במקרה הטוב) שככה הם ידעו ואפשר להבין את זה...
אפשר אפילו לסלוח, יחד עם זאת, צריך להקשיב לגוף כי הוא זוכר את זה ברמה של חוויה והוא מגיב אחרת...
עם הסירוס והמה יגידו והמה יחשבו כבר מזמן הסתדרנו.... ואת יודעת מה מתוקה, את אומרת "לא ידענו שאפשר גם אחרת" ובעצם לוקחת את זה למקום שלך כאם - תניחי לזה... את אמא נהדרת, חושבת, משתנה, לומדת, מחבקת, אוהבת...
את לא היא...
גילה
את יודעת שאת ילדה חכמה, נכון?
בדיוק כזה הוא התהליך שעכשיו קורה ולכן
הספורים נראים הזויים...
תמיד אני שמחה שאת מגיעה,
מילותיך בעלות ערך
ושוות זהב...
גילה
מאחלת לך שיגיע לך הרגע, בו את מקום הכאב יתפוש המקום המקבל ,המבין
את דרך התנהלותם של ההורים, ולחייך...כי רק כך הם ידעו להיות.
לפעמים השקר הכרחי כדי לשרוד דעות קדומות ומראית עין. לצערי, לכולם יש רגעים כאלה והנה החיים ממשיכים ואת שורדת וכבר אמת היא הדגל. לא עוד השפלה ושקר. גם זו לטובה.
מסרי לה, שאני שמחה שהיא כותבת. מסרי לב כוכב להאיר על הדרך שעברה והגיעה עד כאן.
ניצה
חיינו חיים הזויים
חיינו חיים של סירוס (טוב, אולי לא כולם).
מה יגידו.....
מה יחשבו....
ולא ידענו שאפשר גם אחרת.
באהבה
עופרה
יש פצעים שלא נסגרים לעולם.
יש צלקות שלעולם נשארות.
ולפעמים יש מצבים,
שאפשר להסתכל ממרחק,
ולהגיד: זה קרה למישהי אחרת
שהכרתי פעם...
לא סיכמנו על "כבד את אביך ואת אמך?"
כרגע אני לומדת להיות אני לידה, לדבר כמו שאני מדברת עם העולם
וזה קשה מספיק.
כוכב מליבך שווה המון.
גילה
סיפור אולי לא כל כך הזוי
סיפור קשה
סיפור עצוב
סיפור מכאיב
ובעיקר סיפור מקומם.
הגעת בדרכך לשלמות
מאירה לך את המשך הדרך המופלאה
בכוכב קטנטן אך בוהק.
קודם כל סחתיין על התמונה...
שנית,
זה הזוי ביותר - להיות בעולם שבחוץ דמות אחת ובעולם שבפנים -
אחרת.
מה שיותר הזוי זה להיות ממוסמר. לא להיות יכול לעשות את מה שאתה יודע שנכון.
גילה
גילה
גילוש יקרה
חבקי אותה .
ותראי להאת גילה היום((:
אוהבת
שלך שרי
אזלו כוכבי אחד מליבי
יהודית יקרה...
את כל כך רואה אותי. החצויה זאת ההתלבטות. החצויה זה גם מה שמר עלי. עכשיו אני כבר מחוברת.
תודה על החיבוק, תודה על המילים ותודה על הכיכוב.
חשוב לי.
תודה
אכן כן.
כמה אנחנו כוכבים
בספור חיינו...
גילה
לא נראה לי שזה האירוע המשפיל והמסרס.
היא לא היתה מגיעה למצב הזה, אם לא היתה מושפלת ומסורסת כנראה בכל מהלך חייה עד לאותו יום...
היי,
לי אישית זה לא נשמע כסיפור הזוי.
לעתים העוצמות בהן אנו מפנימים דברים, חזקים בתוכנו מעבר לאדם החיצוני שמשפיע.
גם כשהוא לא נוכח, קורה ואנו מתנהגים על פי אותם דברים, כמובן שעם הזמן והמודעות ההשפעות הללו נחלשות.
}{
גילוש,
חכמה היא הדרך ולמודת נסיון. אני קוראת את השינוי הגדול שלך, שהחלטת לקחת את עצמך לנתיבים ברוכים של אור ואהבה ומרגישה שאת עושה זאת בגדול, כמו עם הסיפור הזה. להרגיש חצויה זה חלק מהתלבטות, על כן אני מצדיעה לך ומככבת. כל הדרך שלי ושלך תהיה מלאה בהתלבטויות, אך את תדעי לעשות את הבחירות הנכונות. יום נפלא קבלי נשיקה מכוכבת
אם היינו חכמים בדרך לשם כמו בדרך חזרה...
אבל עכשיו אנו חכמים וחוזרים לשם עם התובנות,
בכדי להתבגר שוב וללכת בנתיבים חדשים שנבחר,
תוך השלמה וקבלת העבר.