הילדה היתה כבר בת 21 לאחר שנתיים של שרות צבאי בסיני, חכמה, עצמאית, עובדת, מוערכת ומפרנסת את עצמה. 

גרה בבית הוריה מהפחד לעזוב. חצויה.

אביה וחבר שלה איתו היא עתידה להתחתן, עמדו במטבח יחד עם עם האם וניסו להוציא ממנה אישור לסוף שבוע עם החבר במסגרת העבודה.

האמא לא הסכימה.

עסוקה במה יגידו השכנים, מנופפת בעוז בשרביט הכוח שמתמיד היה לה ביד.

הם מכרו לה סיפורים.

כל הנשים ישנו בחדר אחד והגברים בחדר אחר.

בבקר נוסעים כולם לטיול.. 

סוף השבוע הזוגי הרומנטי הראשון שלה נשמע פתאום כמו טיול צופים.

הם רצו למנוע מלחמה. הם הלכו על ביצים, הם פחדו להעיר את השדים, הם פחדו להציף את הטירוף, שהיה שם מתמיד, 

הם רצו להשיג הכל בדרכי שלום ומירמה.

היא ישבה מכווצת בסלון, מקשיבה מרחוק לקולות הבוקעים, מרגישה שוב את המכות נוחתות עליה. פוצעות בפצעים הפתוחים. מפוחדת, חסרת אונים, בוכה, מושפלת לצלילי ג'ניס איאן שהתנגנה בטלוויזיה.

מסורסת,

עלובה,

קפואה, 

כואבת,

כועסת,

רוצה למות

מבושה

ולא יצאה לה מהפה אף מילה

עד היום. 

גילה