כבר יומיים אנחנו, אנחנו מצטמצמים במים. הבטיחו שתגיע מיכלית, אבל שכחו לציין מתי. העמדה הייתה בסך הכל

תעלה צרה, עם שקי חול סביב. יריעת ברזנט משומש הייתה קשורה לארבע יתדות, כמחסה מן השמש הקופחת.

במרחק קטן, בצד מזרח, הייתה גדר תלתלית נמוכה, חלודה. משם והלאה – מדינת ירדן. גם שם הייתה עמדה חפורה

בחול הצהוב. לידה התנפנפו ברוח מדים תלויים לייבוש. כל בוקר היו החיילים הירדנים עסוקים בתרגילי התעמלות.

אחרי ארוחת הבוקר הם היו צופים אלינו, בשעמום. אנחנו ראינו אותם רק בתבנית של צלליות, בגלל השמש

המסנוורת.

אצלנו היה רק דתי אחד, שמוליק. כל בוקר הוא היה מתעטף בטלית וכורך על הראש והיד את התפילין. גם שכנינו,

מהמזרח, היו דתיים: כל אחד היה פורס שטיחון, עליו הוא היה כורע ומתפלל. רוח המדבר, המשנה כיוון מדי בוקר וערב,

הייתה מוליכה את ריחות הקפה, משני עברי הגבול. בבוקר בו נגמרו לנו המים, הודענו על כך למפקדה ודרשנו

פיתרון.

"כרגע אין לנו רכב פנוי!", הודיעו בקשר.

בצהריים כבר היינו מיובשים. לקראת הערב, איציק המם-כף התחיל לחרחר ואחר כך איבד את ההכרה. התקשרנו

למפקדה.

"מצטערים! אין לנו רכב פנוי!", ענה מי שענה וסגר את המכשיר.

בוריס קם, אסף את המימיות הריקות והתחיל ללכת מזרחה.

"השתגעת? מה, אתה הולך להתאבד?"

"אם לא יהיה לנו מים, אנחנו נמות!", השיב בוריס.

הוא הלך והתרחק.

אנחנו צפינו, נשענים על שקי החול. כשהוא הגיע לגדר התייל, התקרבו שני חיילים ירדניים.

בנתיים הרוח גלגלה ענני אבק ולא ניתן לראות דבר.

לאחר זמן, הגיח בוריס מתוך החול המעופף, עלהכתף תלויה החגורה שלו ועליה מושחלות המימיות.

"דאגנו לך", אמרתי.

"לא צריך לדאוג! צריך לעשות!", ענה בוריס.

"מה היה שם?", שאלתי.

"כלום!", ענה בוריס,

"אמרתי מים!".

"מה הם אמרו?"

"אמרו, תפדאל ומילאו לי מים".

"ואללה!", עניתי.

למחרת, שמוליק הדתי יצא לחופשה, לבר-מצווה של הילד שלו.

בגלל שלא הגיע רכב, הוא נאלץ ללכת מרחק גדול בחולות, עד לכביש ומשם לתפוס טרמפ.

הזמן עבר בבטלה.

שמוליק חזר מן החופשה, עמוס בממתקים, עוגיות, קישוטים ואפילו בלונים.

לקראת הערב, כאשר האוויר הצטנן מעט, הוציא שמוליק מגשי נייר, עוגיות, בקבוק יין וגביעי פלסטיק.

הוא פרס על שקי החול מפת נייר והניח עליה את כל הכבודה.

"חבר'ה! לפני שתתחיל רוח הערב, בואו להתכבד!".

התיישבנו סביב, ניפחנו את הבלונים וקשרנו אותם יחד.

שמוליק החזיק בידו את החוטים של צרור הבלונים וכולם התחילו לשיר ולמחוא כפיים.

החשיכה ירדה ורוח המדבר התעוררה בשריקה וניערה את הברזנט בחוזקה.

ואז, צרור הבלונים החליק מידיו של שמוליק והרוח נשאה אותו מזרחה. שמוליק פתח בריצה מטורפת אחר צרור

הבלונים.

סדרת התפוצצויות הבהירה לנו שהבלונים כבר לא יקשטו את העמדה. ומיד נשמע צרור יריות.

קפצנו החוצה.

קרן השמש האחרונה האירה את שמוליק מוטל על הגדר החלודה. לידו התנפנף בלון בודד בצבע תכלת.

בוריס אמר: "כמעט עשינו שלום!"

ואז הבלון האחרון ניתק ונישא ברוח.