מנהג הצבת מצבות אבן היה נפוץ בפולחן הכנעני והוא מופיע גם בפולחן האבות ובימי בית ראשון. כך למשל, בימי רחבעם בן שלמה, מלך יהודה: "וַיִּבְנוּ גַם הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (מלכים א' יד, כג).

רק לקראת סוף ימי בית ראשון, בימי מלכותם של מלכי יהודה, חזקיהו ונינו יאשיהו, יושם הלכה למעשה הציווי המקראי האוסר את עבודת הבמות והמצבות. ברפורמות פולחניות מקיפות בוטלו מרכזי הפולחן האליליים ומקדשי ה' (כולל בבית אל), מלבד בית המקדש בירושלים. וכך נאמר על המלך יאשיהו:

"וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם. וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל" (מלכים ב' כג).

בתמונה: 
מצבת בזלת מתל ברסיפ שבצפון סוריה (מאה 9 - מאה 8 לפנה"ס), ועליה סוגד במחוות תפילה, הניצב מול דמותו של אל הסערה הארמי, הדד. 
אל הסערה עומד על פר, בעל החיים המסמל אותו. הדד ידוע בתנ"ך בכינויו 'בעל', שמשמעו 'אדון'.