שדה התעופה מפיג את הדיכאון שאפף אותי במשך היום. זה נשמע קצת מוזר לחכות למשהו במשך כל כך הרבה זמן, וברגע שהוא מגיע לחטוף 'רגליים קרות'. אמנם כבר טסתי בעבר, אבל הפעם זה טיול ולא נופש, לבד ולא עם חברים, וכשאנחת אף אחד לא יחכה לי עם שלט שהשם שלי כתוב עליו וייקח אותי למלון. זה לא הכי נעים לצאת לבד מהארץ בלי לדעת מה יקרה כשאנחת, והחלק הכי קשה הוא שאין לי את מי לשתף בכל זה. הרי החברים מקנאים ומצפים שאהיה הכי מאושר בעולם, המשפחה מספיק לחוצה גם בלי שאשדר סימנים של חוסר ביטחון, ואמא רק מחכה לרגע שתוכל להגיד, "אני אחזיר לך את ההוצאות, רק אל תיסע." אז אתה מעמיד פנים שהכול בסדר. "הכול בסדר?" שואלת אותי הבודקת הביטחונית. היא מדקלמת את כל סדרת שאלות ה'ארזת-לבד' שלה ואני משחק איתה את המשחק ועונה את כל מה שמצופה ממני. אני מגלה שהיא מאוד נחמדה. בדרך כלל הייתי מתבאס מזה שאני לא מתחיל איתה, כך שדי משמח אותי שאני טס לחודשיים, ושיש לי תירוץ להימנע מההתניה המתבקשת הזאת. "תגידי, תמיד יש כאן תור כזה ארוך?" "תקופה של חגים, אתה יודע איך זה. לָמה, אתה ממהר?" היא מחזירה לי את הדרכון ואת כרטיס הטיסה. "קצת. לדיוטי פרי. אני שוקל לקנות מצלמה." "אין לך מצלמה?! בלי מצלמה עדיף שתישאר בארץ." "את הבן אדם השני שאומר לי לא לטוס אם אין לי מצלמה או... אם לא אוכל לתעד סיפורים בשביל לזכור." "ברור, כל הכיף זה להסתכל אחר כך בתמונות, לספר חוויות, להיזכר..." היא מחייכת. "חשבתי שהכיף הוא לחוות את החוויות עצמן." "מה פתאום. כשאתה חווה את החוויה, המחשבה שלך עסוקה באלף דברים אחרים, לא תמיד אתה בכלל מודע לזה שאתה חווה אותה. רק כשאתה נזכר ומעמיק בה – רק אז אתה באמת חווה אותה." היא מדביקה לי את המדבקה האחרונה על התיק. "נראה לי שאני אצטרך לחשוב על זה," אני עונה לאחר שתיקה קצרה. "אל תחשוב כל כך הרבה, פשוט תקנה מצלמה!" היא קוראת אחריי בדרכה לנבדק הבא. מתוך הספר 'רסיסי טיולים': (אפשר גם ישירות דרכי בהנחה). |