מישהו עבר דירה לבניין שלנו. כיוון שהאירוע התרחש בשעות החשיכה, לא זכינו לראות את מראה

פניו. בבוקר, כשכולם ממהרים לצאת לעבודה, הצצנו החוצה וראינו את אוסף הקרטונים המפלצתי

ונדהמנו. יחד עם זה, השאריות מהדיירים הקודמים, גם עוררו בנו פלצות.

כל האימהות המצויות באטרף של שינוע הצאצאים אל הגן, הציצו מחלון המכוניות ואמרו כמה מילים

חריפות על המזבלה המכוערת.

  כיוון שאני פנסיונר, המתנתי עד שוך המהומה ואז נטלתי על עצמי את המלאכה המאוסה של איסוף

כל הג'אנק של השכנים שנטשו אותנו וכן כל האריזות הריקות של התושבים החדשים. מלמעלה,

צפתה רעייתי במתרחש, ומצד שני עשו את אותו הדבר, החתולים הקבועים של החצר שלנו.

השכנים המבוגרים יותר, עושים בדרך כלל נאגלה מאוחרת יותר, (הם מתקשים להירדם בלילה,

ואחר כך מתקשים לקום בבוקר). כך הקשישים הללו, בדרכם החוצה מהחצר, שלחו מבט מלא

תמיהה ובוז, מחלון המכוניות ויש כאלה שאמרו בקול: "עליך לא היינו מאמינים! באמת! לא מתאים

לגילך".

והיו גם כאלה, שכיבדו אותי יותר: "תתבייש! יא זבל!".     

קיבלתי את ההצעה. התביישתי ועליתי הבייתה, מלא טינה פלוס בושה.

  כשקמתי משנת הצהריים, הצצתי מבין שלבי התריס. עמד שם בחור צעיר. הוא פינה בעצלתיים את

האריזות אל עגלת האשפה. ואז על לי בגרון הכעס. פתחתי מעט את התריס, בין השלבים, כדי שלא

יזהה אותי, וצעקתי: "אתה לא מתבייש? יא, זבל!!".

בהתחלה הרגשתי מן תחושת שחרור, אבל  אחר כך התכווצתי, ושמחתי שהבחור לא יכול לזהות

אותי מול התריס הסגור. אשתי אומרת: "בחייך! תעזור לו! הוא צריך להעיף את הזבל של הקודמים

ועם כל האריזות שלנו!".

בין השעה שלוש ועד השעה ארבע וחצי אחה"צ מתחיל זרם של מכוניות אל החצר. אימהות שבות

עם הינוקא. נערות שעשו בייביסיטר, הולכות   לדרכן, אותו הדבר לגבי עוזרות-בית. בקיצור, החצר

מלאה חיים, כמו איזו תחנה קטנה, הלוך ושוב.

ואז הגיע ראש-וועד-הבית,  נכנס עם מכוניתו, לאט. הוא עצר ליד סוכת האשפה, פתח את החלון

ואמר לי: "יא זבל!".

פתחתי זוג עיניים ואמרתי: "שלושים שנה אנחנו חברים! ועכשיו אתה מדבר אלי ככה?"

הוא ענה: "אל תיקח את זה ללב! ככה מדברים היום!"