כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    הסיפור הכי משעמם בעולם

    0 תגובות   יום רביעי, 16/12/15, 09:30

     

    כמעט בכל בוקר בדיוק בשעה חמש ושלושים יצא שורטי אלמליח לריצה קצרה בפארק הלאומי הקרוב לביתו, בדרכו היה מברך את הכלב של השכנים שיצא למתיחת בוקר, את זוג הקבצנים התמהונים שבדיוק סיים להוציא את בקבוקי הפלסטיק מהמיחזורית וגם לא שכח לסמן כיתוב חדש ברכב מעלה האבק של הקשישה שמתה בשנה שעברה. לשורטי היה סדר יום קבוע אותו היה מקיים מדי יום ביומו, הוא תמיד השתדל לקיים אותו ואם לוח הזמנים שלו היה משתבש בגלל אי אלו סיבות הוא היה דואג לנזוף בעצמו בדרכים שרק הוא יכל להכיר.

     

    שורטי אף פעם לא יצא מהבית עם בגדים קצרים, היו לו צלקות ארוכות אשר נמתחו מצווארו לאורך זרועותיו, תוך כדי גלישה קלה לאיזור הברכיים. זה לא ששורטי שנא את גופו, הוא פשוט לא היה יכול לסבול את המבטים של אנשים שבוהים בו. זה הפריע לו קשות, הוא ידע שאין לו שום דרך לשלוט במחשבות של אחרים אך הדבר לא מנע ממנו להרגיש כמו שהוא הרגיש, כשחווה את עיניהם משתלטות על גופו וחוקרות בנימה חקרנית מאין כמוה את מבנה הצלקת ואת תחושת היווצרותה על גופו הצנום.

     

    היו ימים בהם שורטי ידע שיהיה לו חם, היום היה אחד הימים האלה, בתקופת שיא הקיץ במדינה מדברית מאין כמוה אין פלא שחם בחוץ. לשורטי זה הפריע, אך יותר הפריעו לו המחשבות החודרניות אותם קישר לאנשים אותם פגש במהלך הריצה שלו. הוא דמיין איך האישה עם הטייץ הזהוב וכלב הפינצ'ר הצעקני אותם פגש בכל בוקר מסתכלים עליו ומרחמים עליו, הוא דימה לעצמו את מבטה מסתכל עליו, מתבונן בו לעומק נשמתו, ובוחן מקרוב את הצלקת שגירדה לו את קצה האוזן. הוא ידע שהמחשבות שחלפו בראשו היו המחשבות שלו בלבד, ואף שאמר לעצמו לא פעם שעיניה של הגברת מכוסות במשקפי שמש והיא בכלל הולכת על פי קצב המוזיקה שהתנגן בקולי קולות מהפלאפון שהיה צמוד לזרוע הימנית שלה, הוא עדיין המשיך לדמיין את מבטה חודר לנימי צווארו, מבעד לצלקת, מבעד לגרונו, ואז היה נתקף התקף חרדה שהפריע לו להתרכז בריצה היומית שלו. ברוב הפעמים היה מוצא ספסל בפינה נידחת בפארק ועבד על תרגילי הנשימה שדוקטור לזרוב נתן לו עד שהיה נרגע והמשיך בדרכו.

     

    אם ההיתקלות שלו עם הגברת והטייץ הייתה בעייתו היחידה בריצה היומית אז הוא היה יכול להתגבר עליה, הריצה הייתה חלק מההנחיות שהוא קיבל מהדוקטור, היה עליו להתמיד בהם ולמלא אותם במדויק אם הוא רוצה להמשיך להיות אדם רגיל כמו כולם. אחרי הגברת והפינצ'ר והמנוחה על הספסל בדרך כלל הוא פגש את החייל. היה בסיס צבאי באיזור והחייל היה מעביר בכל בוקר את היום שלו בפינה של איזה עץ ענקי שנראה כמו גירסה מוקטנת של עציץ, והוא היה עובר לידו בריצה היומית בדיוק בזמן שהחייל הדליק את הסיגריה השנייה שלו, הוא ידע שזו סיגריה מספר שתיים בגלל שהחייל הדליק אותם ברצף. היה מין מעבר קוסמי שגרם לו לחשוב על הקסם הזה של תופעת הדה ז'ה וו שגרם לו לעבור ליד החייל בכל בוקר בדיוק באותה הזווית, בדיוק באותה השנייה. ותמיד כשהיה עובר מול החייל היה נתקף בושה לאומית, הלה היה מחייך אליו, הוא ידע שזה אמיתי כי לפעמים היה מוסיף גם כן קריצה או הצדעה. שורטי הרגיש בעיקר שהחייל מרחם עליו, על בגדיו הארוכים בשיא הקיץ, על הזיעה שנטפה לו מהמצח, על פני הפסל הסובלים שלו שהיה משדר כלפי חוץ. אבל הוא המשיך לרוץ, הוא תמיד המשיך לרוץ, אפילו שידע שאם הוא יעצור עלולה להיווצר אינטראקציה מסויימת ואולי אף מין שיחה מסויימת הוא הכריח את עצמו לא לעצור לצד החייל, ויהי מה.

     

    היום נגמר לו האוויר בדיוק כשהגיע לחייל. שורטי רצה להמשיך לרוץ אבל הרגיש את הריאה הימנית שלו נשרפת. הוא עצר לרגע והניח את שתי ידיו על ברכיו והתנשף עמוקות, ידע שאם הוא ירים את מבטו הוא עלול לראות את החייל מנסה לדבר אליו אז הוא עצם את העיניים וניסה פשוט להירגע, נשימה אחר נשימה התחיל לחזור לעצמו עד שהדבר קרה. החייל נגע לו בכתף. קצב הנשימות הרגוע החל לחזור להיות שוב בקצב היפראקטיבי, שורטי פתח את העיניים וראה בחור צעיר שעומד פחות ממטר אחד ממנו ומחזיק בקבוק מים ומנסה להושיט לו אותם. הוא בלע את הרוק וניסה לדבר אך כל מה שיצא מגרונו היה חרחור נשימה קל. הוא החליט לבלוע את הפחד שלו והושיט יד לקחת את המים אך בדיוק כשהצליח להרים את ידו אל הגובה הרצוי משך החייל בחזרה את ידו ולקח ממנו את הבקבוק אותו הציע. ארס הופיע בעיניו כשהוא נשף היישר לפרצופו המיוזע של שורטי את עשן סיגריות המרלבורו המסריח. שורטי נלחץ, הוא תמיד נלחץ בסיטואציות עם אנשים ובייחוד אם מדובר בסיטואציות חברתיות מהסוג הבעייתי. הוא ניגב את מצחו וחזר לרוץ, לא הפנה את ראשו לאחור אפילו לא פעם אחת והמשיך במנוסת המובסים שלו כל הדרך עד לביתו. הוא נעל מאחוריו את הדלת על כלל בריחיה ואמר בקול רם אל החלל החשוך: “אני בחיים לא הולך יותר לצאת מהבית, בחיים לא".

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין