כותרות TheMarker >
    ';

    על ארה"ב, אמריקאים ומה שביניהם...

    הבזקים ומבזקים על ארה"ב של פעם ( היסטוריה) ועל ארה"ב של היום ( אקטואליה,פוליטיקה,יחב"ל,קהילה יהודית אמריקאית) ולפעמים נאיר (נעיר?) גם פינות אפלות אחרות :-)

    לקראת חג המולד : הקפיטליזם האמריקאי ממציא את סנטה קלאוס,חלק א'

    8 תגובות   יום שישי , 18/12/15, 02:43

     

    מיתוס מקובל כיום -וכבר בראשית הדברים, נאמר שזה מיתוס- קובע כי חוגגים  את חג המולד ב25 בדצמבר, משום שישו נולד בתאריך זה. 

     

    אלא , שבברית החדשה לא צויין כלל תאריך הולדתו של ישו.  "הבשורה על-פי מארקוס  ", הגוספל הראשון בברית החדשה, מתחילה עם טבילתו של ישו כאדם בוגר. יתכן איפא, שלנוצרים הראשונים לא היה כלל ידע או עניין בתאריך הולדתו. במהלך 300 השנים הראשונות של הנצרות, לא יוחסה חשיבות רבה לימי הולדת, אפילו לא ליום הולדתו של ישו. יום פטירתו של קדוש/ה נחשב לחשוב יותר מיום ההולדת, משום שביום הזה הוא/היא עלו למלכות השמיים. גם טבילתו של ישו ב6 בינואר, זכתה לתשומת לב רבה יותר מאשר לידתו.

    הראשון שחישב את תאריך הולדתו של ישו היה נזיר סקיתי, דיוניסוס אקסיגווס, Dionysius Exiguus , שחי במנזר רומאי. ב"בשורה על-פי לוקאס" נאמר כי ביום הולדתו ה30 של ישו, ציין הקיסר הרומאי טיבריוס 15 שנות שלטון. מכאן, שישו חי את 15 השנים הראשונות לחייו בתקופת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, שקדם לטיבריוס. אוגוסטוס עלה לשלטון בשנת 727 להיווסדה של העיר רומא (AUC- ציון השנים שהיה מקובל בתקופה הרומאית, הפרה- נוצרית) , מכאן הניח דיוניסוס, שישו נולד ב754 לאותה ספירה . אלא שעל פי לוקאס, ישו נולד דווקא בתקופתו של הורדוס, שנפטר ב750, זאת אומרת 4 שנים לפני השנה שציין דיוניסוס כשנת הולדתו של ישו. בכל מקרה, נראה שחישוביו של דיוניסוס הובילו לאימוץ שיטת הספירה המקובלת גם כיום, המציינת את שנה 1 כשנת הולדתו של ישו –הנחה –כנראה- בלתי נכונה . 

    תעודה אנונימית DePascha Camputus, , שנכתבה בצפון אפריקה בסביבות 243 לספירה, מציינת את ה28 במרץ (באביב) כתאריך הולדתו של ישו. קלמנט, בישוף של אלכסנדריה (נפטר בסביבות 215 לספירה) טען שישו נולד ב18 בנובמבר. 

    החוקר האמריקאי  ג'וזף א. פיצמייר Joseph A. Fitzmyer ,  חישב ומצא שישו נולד ב11 בספטמבר, בשנת 3 לפנה"ס. 

    ברשימה שהכינו בישופים רומאיים ב354, נכתב בלטינית, כי : "25 Dec.: natus Christus in Betleem Judeae.", כלומר " ב25 בדצמבר (והם הוסיפו –בשנת 336) נולד ישו בבית לחם שביהודה". אם כך, ה25 בדצמבר,336 הינו הציון הראשון בכתובים של חג המולד. היה זה האפיפיור יוליוס ה1 Julius I  שקבע את ה25 בדצמבר באופן סופי, כיום הולדתו של ישו. במהלך המאות הראשונות של הנצרות, הכנסיה הגיעה לקונצנזוס, שמריה נכנסה להריון ב25 במרץ. מכאן, שסביר שישו נולד 9 חודשים אחר כך, בסוף דצמבר. עם זאת יש לציין, כי יום ההולדת המדוייק של ישו, אינו ידוע עד עצם היום הזה.

    תרבויות שונות סביב אגן הים התיכון ואירופה, קיימו מגוון חגיגות סביב ה25 בדצמבר, תאריך המצוי בצמידות ל21 בדצמבר, "היפוך החורף"- Winter Solstice- היום הקצר ביותר בשנה (והלילה הארוך ביותר בשנה ), שמציין גם שינויים במזג האוויר. הם חגגו את האור ואת הלידה גם בימים החשוכים ביותר של החורף ושמחו שהימים יתחילו להתארך, בהדרגה וכך גם השעות בהן השמש מאירה ומחממת. פגאנים רבים ראו בשמש- אל  והאמינו שהחורף מגיע כל שנה משום שאל השמש חלה ונחלש. ה21-22 בדצמבר הפך עבורם ליום חג משום שסברו שאל השמש , מתחיל להבריא. עצים ירוקי עד סימלו עבורם את כל הצמחים הירוקים שישובו לצמוח, עם החלמתו של אל השמש ובוא הקיץ.


    ''

    המיצרים הקדמונים למשל, העריצו את רא, אל שראשו היה ראש נץ והשמש היה חלק מהכתר שחבש.


    ''

    ב21 בדצמבר, כאשר רא –על פי אמונתם-החל מחלים ממחלתו, נהגו המיצרים למלא את בתיהם בענפים ירוקים של עצי דקל, שסימלו עבורם את נצחון החיים על המוות.

    בסוף דצמבר נהגו במקומות רבים, לשחוט את מרבית בעה"ח , כך שלא היו צריכים להאכיל אותם בתקופת החורף. עבור רבים, ציינה תקופה זו איפא, תקופה שיש בה אספקה של בשר טרי, סיבה לשמחה ולחגיגות. בנוסף, מרבית היין והבירה שהוכנו במהלך השנה, תססו בדצמבר והיו מוכנים לשתיה.

    מכל הסיבות הללו, תרבויות רבות קיימו כאמור, חגיגות בתקופה זו של סוף דצמבר. היהודים חוגגים עד היום, את פסטיבל האורות (חנוכה). הנורבגים חגגו את ה"יולה" Yule, מה21 בדצמבר ועד ינואר. מתוך שמחה על שובה של השמש, אבות ובנים היו מביאים הביתה בולי עץ גדולים ומציתים אותם. האנשים היו נוהגים לחגוג עד שהעץ היה נשרף כליל, מה שלעיתים נמשך גם 12 יום. הנורבגים האמינו שכל גץ הקופץ מן האש, מסמל את לידתו של חזיר או פרה במהלך השנה הבאה. אגדות קלטיות קישרו את ה21 בדצמבר עם באלדר, אל השמש הסקנדינאבי, שהוכה אפיים ארצה ע"י חץ מדביקון. גם לגרמאנים היה חג -הם נהגו לכבד את האל אודין Odin, גם כן בתקופת החורף.

    ''

    הגרמאנים פחדו מאודין, משום שחשבו שהוא טס בלילות בשמיים כדי לצפות באנשים ולהחליט מי ישגשג ומי ימות. בגלל הפחד מנוכחותו, גרמנים רבים היו נשארים בתוך הבתים ולא יצאו החוצה. לאודין היה סוס בשם סלייפניר. לסלייפניר היו כנפיים שאפשרו לו לטוס באוויר ו8 רגליים שבעזרתן דהר במהירות רבה.לאודין היה זקן ארוך ולבן, כובע, מטה נדודים, ושק על הגב. אודין נחשב לממציא האלפבית הרוני, האלף-בית הגרמאני הקדום בו נעשה שימוש החל מהמאה ה1.בתקופה הטרום-נוצרית באירופה, נהגו ילדים לטמון גזר, קש וקוביות סוכר בתוך מגפיים עבור סלייפניר ואת המגפיים תחבו לארובה. אודין תיגמל את הילדים על נדיבותם לסוסו והכניס ממתקים למגפיים, במקום האוכל שנתנו לסוס(קיים דימיון גדול בין דמותו של האל הקדמון אודין, לדמותו העתידית של סנטה קלאוס). ברומא, שבה החורף פחות קשה יחסית לצפון אירופה, חגגו עובדי האלילים הרומאים את הסטורנאליה Saturnalia, שבוע של חגיגות לכבודו של סטורן Saturn, אל החקלאות,


    ''

                    האל סטורן

    שבוע שבו לא מופעלים חוקים, בין ה17 ל25 בדצמבר (ולעיתים במשך חודש, עד מחצית ינואר).


    ''

    ציור של ג'ון ריינהארד ווגלין John Reinhard Weguelin–The Roman Saturnalia,1884

    הרומאים ידעו שמשמעות היום הקצר בשנה הינה שבמהרה יחסית, המטעים יתחילו לצמוח ולתת פרי. הם נהגו לקשט את בתיהם ואת מקדשיהם בענפים ירוקי עד. בזמן הסטורנאליה, בתי המשפט הרומאיים היו סגורים והחוק הרומאי קבע שלא ניתן להעניש אף אחד על פגיעה בגופו או ברכושו של אחר במהלך שבוע החגיגות. הסדר החברתי התהפך, כאשר העבדים הפכו לאדונים, האיכרים שלטו בעיר, בה"ס והעסקים היו סגורים, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בחגיגות ההדוניסטיות האלה. השלטונות ברומא האמינו שביום האחרון של החגיגות, ב25 בדצמבר, מחוסלים כל כוחות הרשע, ע"י הקרבת קורבנות אדם. אך לא רק רציחות (הקרבת הקרבנות) אכזריות איפיינו את החגיגות. על פי התיאור של ההיסטוריון היווני לוצ'יאן Lucian , נהגו לשתות לשכרה, הלכו מבית לבית תוך ששרו עירומים כביום היוולדם, אנסו וביצעו עבירות מין נוספות ואכלו ביסקוויטים בצורת בני אדם (עוגיות שממשיכים לאפות גם היום במאפיות בבריטניה ובגרמניה בתקופת חג המולד).


    ''

    סמוך ל21 בדצמבר, חגגו הרומאים גם את הז'ובנליה Juvenalia חג לכבוד הילדים ברומא. המעמדות הגבוהים של העיר , נהגו לפעמים לציין ב25 בדצמבר, את יום ההולדת של מיטרה Mithra אל השמש הבלתי ניתן לכיבוש. הם האמינו כי מיטרה, אל- ילד, נולד מתוך סלע. עבור חלק מן הרומאים הפגאנים, יום הולדתו של מיטרה היה היום הקדוש ביותר בשנה.


       
    ''

    בשנותיה הראשונות של הנצרות, הפסחא היה החג החשוב ביותר בשנה. יום הולדתו של ישו כלל לא צויין. במאה ה4 לספירה, הנוצרים אימצו את חג הסטורנאליה וקיוו שבצורה כזו, הפגאנים יתפתו לקבל עליהם את הנצרות. לא מעט מנהיגים נוצרים הצליחו לנצר המוני פגאנים, תוך הבטחה שיוכלו להמשיך ולחגוג את הסטורנאליה גם כנוצרים.

    ''

                        כומר נוצרי מנסה לנצר פגאני

    אך למעשה, לא היה שום דבר נוצרי בחג הזה. ולכן, כדי "לתקן" את העיוות ו"לנצר" את החג, הם קבעו כאמור, שה25 בדצמבר הינו יום הולדתו של ישו. החגיגות עצמן, נמשכו כמו בתקופה הפגאנית. חגי המולד הראשונים שצויינו אופיינו איפא, בשתייה מרובה של אלכוהול, מתירנות מינית, שירה בעירום ברחובות (שירה שבישרה את שירי חג המולד,הקארול'ס, המודרניים).


    ''

    חג הנאטיביטי (המולד) הגיע למיצרים ב432 ולבריטניה בסוף המאה ה6. בסוף המאה ה8 הוא הגיע לסקנדינביה.

    בימי הביניים, הנצרות הצליחה לסלק את הפגאניות מרוב הארצות והמאמינים שחגגו את חג המולד, נהגו להגיע לכנסיות להתפלל ולאחר מכן פצחו בחגיגות של שתיה מרובה, באווירה שמזכירה את המארדי גרא של ימינו. בכל שנה קבצן או סטודנט הוכתרו כ"שליט הרע" והחוגגים הפכו לנתיניו. העניים הלכו לבתי העשירים וביקשו לקבל מהם את המזון והשתיה הטובים ביותר שהיו ברשותם. אם בעלי הבית היו מסרבים, האורחים היו מתעללים בהם בשובבות. חג המולד הפך אז ליום בשנה בו העשירים יכלו לשלם את חובם "המדומיין" לחברה ולשעשע את העניים.

    בראשית המאה ה17 גל של רפורמה דתית שטף את אירופה ושינה גם את ההתיחסות לחג המולד. כאשר אוליבר קרומוול והכוחות הפוריטאנים שנשמעו לו, השתלטו על בריטניה ב1645, הם שאפו " לטהר " את המדינה מן הדקדנטיות שבה הייתה שרויה לדעתם וביטלו- בין היתר- את חג המולד. ב1660 עם חזרתו לכס המלכות של צ'ארלס ה2  Charles II  ועל פי דרישת ההמון, הוחזרו חגיגות חג המולד לממלכה.

    כיום, הכנסיה האורתודוקסית הרוסית והיוונית מציינת את חג המולד 13 יום אחרי ה25 בדצמבר והיא מכנה את היום גם בשם "יום שלושת המלכים", שכן האמינו שביום הזה מצאו שלושת האנשים החכמים את ישו, באבוס. 

    כומר מבוסטון העיר ב1687, כי "הנוצרים הראשונים שציינו את יום הולדתו (נאטיביטי) של ישו ב25 בדצמבר, חגגו לא משום שבאמת האמינו שהוא נולד בדצמבר, אלא משום שזה היה התאריך בו נחגג הסטורנאליה ברומא והם רצו ליצור מטמורפוזה של החגים הפגאניים לחגים נוצריים".

    למרות המיתוס הבלתי מדוייק בדבר יום ההולדת של ישו, מרבית הנוצרים מציינים את חג המולד.

    חלק מהמינהגים המושחתים ביותר של הסטורנאליה, החלו נחגגים מחדש ב1466 , כאשר האפיפיור פאול ה2, שרצה לשעשע את אזרחי רומא, הכריח את היהודים להתחרות בריצה בעירום ברחובות העיר. עד ראייה סיפר כי " לפני שהם החלו לרוץ, היהודים אולצו להתפטם כדי שיהיה להם קשה יותר לרוץ, מה שאמור היה לשעשע את הקהל עוד יותר. הם רצו... כשמסביבם הרומאים צווחים וצוחקים, בעוד האפיפיור עומד על מרפסת מקושטת מאד וצוחק מכל הלב".

    כחלק מחגיגות הסטורנאליה ברומא של המאות ה18 וה19, רבנים מהגטו של העיר אולצו ללבוש בגדי ליצנים ולצעוד ברחובות העיר, לקול צחוקם של ההמונים, שרגמו אותם בחפצים שונים. כאשר הקהילה היהודית של רומא, העבירה עצומה לאפיפיור גריגורי ה16, ב1836 ובה בקשה להפסיק את ההתעללות בקהילה היהודית בחגיגות הסטורנאליה, תשובתו הייתה :" אין הזמן מתאים לערוך חידושים {בחגיגות}".

    פגיעה נוספת ביהודים, הקשורה לחג המולד, התרחשה ב25 בדצמבר 1881, כאשר מנהיגים אנטישמים, הסיתו את ההמון בפולין לצאת לפגוע ביהודים בכל המדינה. בוורשה , שהייתה אז תחת שליטה רוסית, נהרגו בפוגרום 12 יהודים באכזריות רבה, רבים אחרים איבדו גפיים ונשים יהודיות רבות נאנסו. נהרס גם רכוש בשווי של 2 מיליון רובל.

    גם מינהג קישוט העץ בחג המולד מקורו בתקופה הפגאנית. עבור הפגאנים, לעצים ירוקי עד הייתה משמעות מיוחדת, בעיקר בחורף. הפגאנים קיימו פולחנים לעצים ביערות, או הכניסו אותם לבתיהם וקישטו אותם, או קישטו משקופי דלתות ואדני חלונות עם ענפים ירוקי עד , מתוך אמונה שהם יגרשו מהבית רוחות רעות, שדים ומכשפות- מינהג שאומץ ע"י הכנסיה הנוצרית כנראה בגרמאניה. מסופר על  מיסיונר בריטי, בן המאה ה8, סיינט בוניפייס St. Boniface, שהגיע לגרמאניה והחזיק בעץ האשוח ירוק העד, כסמל לנצחיותו של ישו . בסוף המאה ה16, הפכו עצי האשוח לחלק בלתי נפרד מחגיגות חג המולד המקומיות. חלק מהגרמאנים בנו עבור חג המולד פירמידות מעץ וקישטו אותן עם ענפים ירוקי עד ונרות, במידה והיה מחסור בעץ. מספרים כי לותר-הרפורמטור הנוצרי בן המאה ה16- הלך אל ביתו באחד מלילות החורף, בעודו מחבר דרשה ופתאם הוקסם מניצנוצם של כוכבי השמיים, שהביטו בו דרך עצים ירוקי עד. עם הגיעו הביתה, הוא רצה לשחזר את הסצינה עבור בני משפחתו ולכן כרת עץ, הכניס אותו אל הבית ותלה עליו, לראשונה, נרות כסמל לכוכבים שבשמיים.  מאוחר יותר, האשוח הגיע


    מגרמאניה לבריטניה .
    ''

     

    באשר למינהג הדביקון , גם לו יש שורשים פגאניים- המיתולוגיה הנורבגית מספרת כיצד האל באלדר Balder , אל השמש, נרצח ע"י יריבו, האל הודר Hoder, שהשתמש בחץ מדביקון, שעה שנלחמו על חסדיה של נאנה Nanna.


    ''

    הויקינגים האמינו כי כל הצמחים ירוקי העד היו שייכים לבאלדר. הדרואידים המסתוריים של צפון אירופה, שהיו בעצם כמריהם של הקלטים העתיקים, נהגו להשתמש בדביקון כדי להרעיל את הקרבנות האנושיים שעמדו להקריב. גם הדרואידים נהגו לקשט את מקדשיהם בענפים ירוקי עד כסמל לחיי נצח. המנהג הנוצרי של להתנשק מתחת לדביקון, הינו אם כן, שילוב בין המתירנות המינית של הסטורנאליה ופולחן הקרבנות הדרואידי.

     

    מינהג נוסף שעבר מהעת העתיקה לחגיגות המולד- הדלקת נרות.

     

    בתקופה הפגאנית, קיסרי רומא אילצו את נתיניהם הבזויים ביותר להביא מתנות בעיקר לעניים, במהלך הסטורנאליה בדצמבר והקלנדס Kalends , בינואר. מאוחר יותר, התפשט המנהג ומתנות הוחלפו בין האזרחים כולם. הכנסיה הקתולית נתנה למינהג המתנות נופך נוצרי, כאשר הצמידה אותו למתנות של סיינט ניקולאס.

    ניקולאס נולד למשפחה יוונית, בפטארה, תורכיה של היום, ב270 (?)לספירה ונפטר ב6 בדצמבר,  345 (?). הוא נבחר לבישוף של מיירה (העיר התורכית דמרה כיום) ואת תואר הקדוש קיבל רק במאה ה19. ניקולאס היה בין כותבי הברית החדשה. האגדה העתיקה ביותר עליו מספרת עליו שהיה נדבן גדול, שמילא ארנקים בכסף (נדוניה) עבור שלש בנות עניות (כלות) והשליך את הארנקים אל תוך בית אמן, באישון ליל. אגדה אחרת, כנראה מאוחרת יותר, מספרת על החייאת שלשה ילדים או עניים, שנרצחו ועמדו להכין מבשרם או מדמם אוכל או מרק. הוא תמך בכנסייה האורתודוקסית ונחשב גם מגן הילדים. מאחר שהיה צם בימי חמישי, נאמרים לזכרו בכנסיות שונות, פיוטים ביום זה בשבוע. ב1087, קבוצה של מלחים שהעריצה את ניקולאס, העבירה את עצמותיו מתורכיה לבארי, איטליה. שם הוא התמזג עם דמות של אלה, "הסבתא" או אפיפניה פסקה, שנהגה למלא את גרבי הילדים במתנות, לרוב מטבעות. בארי הפכה למקום פולחנו של ניקולאס. האנשים שקיבלו עליהם את פולחנו, נהגו להעניק מתנות אחד לשני, ב6 בדצמבר, יום פטירתו של ניקולאס. מבארי, התפשט פולחנו של ניקולאס צפונה ואומץ גם ע"י הפגאנים הגרמאנים והקלטים. אנשי הצפון עבדו שורה של אלים ובראשם וודן, Woden, האל הראשי ואביהם של תור, באלדר וטיוו. לוודן היה זקן  לבן, ארוך ו-גם- הוא נהג לרכב על סוסו בשמיים, ערב אחד בכל סתיו. כאשר ניקולאס ווודן התמזגו לכדי דמות אחת, שינה ניקולאס את מראהו המזרח תיכוני, גידל זקן, רכב על סוס מעופף- בדצמבר ( ולא בסתיו) ולבש בגדי חורף כבדים. כמחווה של רצון טוב כלפי הפגאנים הנורדיים, הכנסיה הקתולית אימצה גם את פולחנו של ניקולאס, אך במקום שיחלק מתנות ב6 בדצמבר, שינתה את התאריך ל25 בדצמבר, הוא חג המולד.


    ''

      סיינט ניקולאס, "המבשר" של סנטה קלאוס

    בספר של הסופר האמריקאי  וושינגטון אירווינג (1783-1859, כתב, בין היתר, את "האגדה על סליפי הולוו") על ההיסטוריה של העיר ניו יורק, מוזכר סיינט ניקולאס כקדוש של העיר. הוא מתואר כלובש מכנסיים רחבים, חובש כובע נמוך המכסה את ראשו היטב ומעשן מקטרת.

    ''

    שמו ההולנדי של סיינט ניקולאס היה סנטה קלאוס- שם שמופיע ביצירתו של וושינגטון אירווינג, אשר ב1809, כתב סאטירה על התרבות ההולנדית Knickerbocker History.

    בהולנד נחשב ניקולאס לפטרון ילדי בה"ס, המלחים והעיר אמסטרדם כעיר נמל. וזאת, משום שפעם עשה ניקולאס נס למלחים בדרכם להוביל מטען חיטה לקיסר רומא. הפופולאריות ממנה נהנה ניקולאס  באמסטרדם, הובילה לכך שלדמותו הנוצרית הוסיפו מינהגים פגאניים מקומיים. מהיותו פטרון התלמידים, התפתחה באמסטרדם מסורת, לפיה ילדים בבה"ס ל הכנסייתיים בחרו את אחד הילדים להיות “בישוף” ב6 בדצמבר, יום סיינט ניקולאס  “ולמלוך” עליהם מיום זה ועד 28 בדצמבר. לסינטרקלאס הבישוף היו עוזרים קטנים, עם פנים שחורים מפיח (על פי גירסא מודרנית יותר, פניהם היו שחורים כנראה משום שירדו לבתי האנשים דרך הארובות ובידיהם כלים שונים לניקויין. גירסא נוצרית עתיקה יותר, מדברת על כך שניקולאס שיחרר מעבדות, את פיטר,  ילד אתיופי, בשוק של מיירה והפך אותו לעוזרו ומכאן הצבע "השחור") ותלבושות של מורים. במהלך חג ניקולאס, נהגו תושבי אמסטרדם לשים מטבעות בנעלי אנשים עניים ומאוחר יותר, גם מתנות קטנות בנעליים של ילדים. במקביל, התפתחה מסורת של סעודה חגיגית גדולה עם תחפושות. במאה ה16, בעיקבות הרפורמציה, בוטלו חגיגות סיינט ניקולאס במקומות שונים, כמו גרמניה, אך הניסיון לבטל אותו בהולנד נתקל בהתנגדות נחרצת מצידם של תושבי אמסטרדם ובעיקר סטודנטים. בסופו של דבר, הותר לקיים חגיגות אינטימיות, משפחתיות , אך נאסר לחגוג בפומבי. מאוחר יותר, במאה ה19, בוטל האיסור על פומביות החגיגות ודמותו של ניקולאס, הפכה להיות ידועה בתור סינטרקלאס, "האב הקדמון" של סנטה קלאוס המודרני... 

    ב1852 כתב יאן שנקמן, מורה הולנדי, ספר ילדים "סיינט ניקולאס ומשרתו". הוא מספר כיצד סינטרקלאס מגיע להולנד בספינת קיטור מלווה במשרתים . הוא יורד בנמל, עולה על מרכבה רתומה לסוס אפור ומכונף, רוכב מעל גגות הבתים,יורד בארובות ומחלק מתנות. בסיפור זה מופיעות 2 מסורות: של האל אודין ושל סיינט ניקולאס. כמו לסינטרקלאס, גם לאודין היה, באמור, סוס אפור מכונף, שהיה יורד דרך הארובה. וכמו סינטרקלאס, גם לניקולאס היה קשר לספינות והיה ידוע כמחלק מתנות. שיר מן המאה ה-19 מספר כי סינטרקלאס נוסע לספרד, כדי להביא משם להולנד, כמתנות, רימונים ותפוזים, שנחשבו אז למעדנים מיוחדים.

    ברגע שסינטרקלאס מגיע להולנד, הוא רוכב על גבי סוסו האפור אמריגו ברחובות, וילדים שמחים מקבלים את פניו. עוזריו מפזרים ממתקים ועוגיות ג’ינג’ר קטנות ועגולות - קרוידנוטן או פפרנוטן. הילדים שרים שירי סיסנטרקלאס מסורתיים, וסינטרקלאס מבקר את הילדים בבתי הספר, בבתי חולים ובמרכזי קניות.

    כל ערי הנמל בהולנד חוגגות את בואו של סינטרקלאס ובמקומות שלא ניתן להגיע אליהן בסירה, הוא מגיע ברכבת, רכוב על סוס, בכרכרה, או במשאית כיבוי אש. כשסינטרקלאס מגיע לבתים ומוצא את הנעליים עם הגזר לסוס, הוא משאיר מתנות של מטבעות שוקולד, פירות הדר, עוגיות ג’ינג’ר, עוגיות בצורת אותיות ממרציפן או משוקולד (לרוב,  האות הראשונה בשם הילד), דמויות מרציפן, שוקו חם וממתקי שוקולד בצורת סינטרקלאס עטופים נייר כסף צבעוני. את המתנות הגדולות יותר מביאים בני המשפחה זה לזה.  

    מהגרים הולנדים רבים שהגיעו החל מהמאה ה17 לארה"ב, ציינו את החג של סיינט ניקולאס ב6 בדצמבר. הוא היה חשוב בעיקר לאנשי ניו יורק, בגלל עברם כקולוניה הולנדית (ניו אמסטרדם). בהתבססו על היצירה של אירווינג, כתב פרופ' קלמנט מור Clement Moore, ב1822, שיר, על דמותו של  סנטה קלאוס - " היה זה הלילה שלפני חג המולד, כאשר בכל הבית לא נשמעה אפילו לא איוושה קלה, של אף יצור, אפילו לא עכבר. הגרביים ניתלו בזהירות בארובה, בתקווה שסיינט ניקולאס יגיע לשם בקרוב..." מור חידש בכך שתיאר את סנטה כמלווה ב 8 איילים, היורד דרך

    ארובות הבתים


    ''

    (אלמנטים המזכירים את האל אודין). כנראה שהוא לא התכוון ששיר הילדים הזה יופץ ברבים, אך השיר מוכר עד היום, בכל העולם. ישנם חוקרים מודרניים המטילים ספק בכך שהדברים נכתבו ע"י מור. חלק טוענים שהמחבר היה הנרי ליבינגסטון Henry Livingston משרטט מפות ניו יורקי, שכתב שירים מצחיקים בזמנו החופשי ואף פירסם את חלקם.

    המאייר הבווארי תומאס נאסט Thomas Nast הוסיף פרטים לתיאור דמותו של סנטה קלאוס

    המודרני


    ''
    .


    אחד מאיוריו של נאסט עבור "ההארפר'ס",1881


    בין 1862 ל1886, הוא צייר עבור השבועון "הארפר'ס ", מעל 2200 קריקטורות, שהיו  מבוססות על תיאורו של מור. לפני נאסט, נהגו לצייר את ניקולאס בשלל אופנים, החל מדמות קשוחה של בישוף וכלה בדמות של גמד. נאסט העניק לסנטה בית בקוטב הצפוני, בית מלאכה מלא בגמדים ורשימה של ילדים טובים ורעים ברחבי העולם. על פי חלק מהחוקרים, נאסט ואמנים אחרים גם העניקו לסנטה אישה שמנמנה וטובה ואף ילדים (בחלק מהמסורות). ניקולאס, שסנטה מבוסס על דמותו, היה בישוף ולכן, לבש גלימות אדומות ( ארגמניות). עם הפיכתו לסנטה קלאוס , הלבישו אותו למשך תקופה קצרה, בפרוות מכף רגל ועד ראש וגלימות בצבעים שונים. חלק מן החוקרים טוענים כי נאסט צייר אותו לובש ביגוד אדום .

    אשתו השמנמנה והטובה של סנטה, גברת קלאוס (או "אמא קלאוס")
    ''


    הופיעה לראשונה ב1849, בסיפור הקצר “אגדת חג מולד” מאת ג’יימס ריס (1802-1885) James Rees. בסיפורו של ריס, זקן וזקנה הנושאים שקים על גבם, הולכים בדרך. איש טוב נותן להם ללון בביתו בערב חג המולד. בבוקר החג, הילדים מוצאים להפתעתם הרבה, שפע של מתנות וזוג הזקנים מתגלה “לא כסנטה קלאוס ואשתו”, אלא כבת האובדת של במשפחה ובעלה, בתחפושת.


    ''


    בתרבות האמריקאית, גברת קלאוס היא זקנה שמנמנה, שערותיה שיבה, ולבושה דומה ללבוש בעלה: גלימה אדומה עטורה פרווה לבנה, מגפיים שחורות ופעמונים. היא מתוארת כאשה רחבת-לב, סבלנית, רגועה וחייכנית, מכינה עוגיות יחד עם הגמדים, מטפלת באיילים ועוזרת לבעלה להכין צעצועים. 

    דמותו של סנטה הפכה לאנושית יותר ויותר ומתאימה לאופיה הקפיטאליסטי והתרבותי של ארה"ב. למשל, הטענה שסנטה והעוזרים הקטנים שלו, העניקו את כל צעצועי חג המולד, ביטאה גישה רומנטית לקפיטאליזם האמריקאי. סנטה שלט ללא התנגדות, על אימפריה רחבת ידיים ; הוא שיגשג בתור יצרן ומפיץ של צעצועים. בדמותו המצויירת, הוא דמה לנשיאים האמריקאיים של המחצית השניה של המאה ה19, כמו גם לאנשי העסקים האמריקאים הגדולים של התקופה (חלקם זכו לכינוי המפוקפק "הברונים השודדים").

    לא רק דמותו של סנטה כקפיטליסט, זכתה לאידיאליזציה, אלא גם תנאי העבודה- כח עבודה מיומן של גמדים-שדונים סייע לסנטה לזכות במקום הכבוד בפנתאון העסקים האמריקאי. שדונים אלו, שחיו בקוטב הצפוני, לא עבדו –כחלק גדול מן המהגרים האמריקאיים - בסדנאות יזע. המהגרים ברובם עבדו וחיו בתנאים קשים, בבדידות גדולה, בניתוק משאר החברה ... לא כך, השדונים. יש לציין, שלמרות האנלוגיה הקיימת בין סנטה קלאוס והקפיטליזם האמריקאי, קיימת גם סתירה ביניהם, שכן סנטה מדגיש גם ערכים נוספים, שלא היו מקובלים על הקפיטליסטים- הוא היה היפוכו של "הברון השודד", במקום לצבור רכוש, הוא נהג לחלק אותו בקביעות, מידי שנה. הוא לא קנה מתנות, אלא בעזרתם של השדונים-הגמדים שהיו כפופים לו, הוא יצר אותן בעצמו וחילק אותן- ללא חישוב של רווח כלכלי כלשהוא, כשהוא משמח בכך את הקבוצה התמימה ביותר בחברה- הילדים. עולמו היה מרוחק מחיי היום יום הרגילים. סנטה קלאוס –וזה אחד מהדברים הקוסמים בו- מסמל עולם של חלומות, תיקוות, מישאלות ואמונות, לא בהכרח כאלה שעולים בקנה אחד עם הפשרות הנחוצות לקיום חיי היום יום.

    סנטה הפך לדמות כה חזקה, עד שהיו מספר סופרים שהעלו חשד שהוא יהפוך ליריבו ומחליפו של ישו. חשש זה השמיעו פוריטאנים מאות שנים קודם לכן, בהקשר של קדושים בכלל. התרבות הפרוטסטנטית של ארה"ב במאה ה19, עדיין הסתכלה על ההאנשת חג המולד, בחשדנות. כתב עת דתי, טען ב1906 כי ילדה קטנה סירבה ללכת לבי"ס ביום שבת, כשסיפרו לה שבעצם, סנטה קלאוס אינו קיים. לדבריה, עוד יתברר שגם הסיפור עם ישו מומצא, כמו הסיפור עם סנטה...

    סנטה של סוף המאה ה 19 בארה"ב, שלא היה בעצם דמות דתית, שימש כמדיום שסייע לילדים ולמבוגרים כאחד, לחוות חוויות רוחניות. בתקופה של קפיטליזם ורציונליזם (כאז כן עתה), קדושי הכנסיה לא דיברו אל לב האנשים, אך סנטה איפשר להעניק ולקבל מתנות וגם להאמין. ב1897, וירג'יניה או'חנלון Virginia O'Hanlon שאלה את העורך של "הניו יורק סאן" :" האם סנטה קלאוס קיים"? והתשובה – "פצצה" של אמונה- הייתה :" כן, וירג'יניה, סנטה קלאוס קיים. וירג'יניה, חברייך הקטנים טועים. הם הושפעו מהספקנות של תקופה סקפטית. הם לא מאמינים למה שאינם רואים... ללא סנטה, לא תהיה אמונה תמימה, לא תהיה שירה, לא תהיה רומנטיקה, דברים שהופכים את הקיום שלנו בעולם לנסבל... אף אחד לא רואה את סנטה קלאוס, אך אין זה אומר שסנטה קלאוס אינו קיים. אף אחד אינו יכול לדמיין או לשרטט את כל הפלאות הגדולים הבלתי נראים הקיימים בעולם".

    ב1931, פנתה חברת קוקה קולה לאומן השבדי האדון סאנדבלום Haddon Sundblom וביקשה שיצייר סנטה קלאוס שותה קולה.


    ''

    סאנדבלום התבסס בציורו על חברו בעל הפנים השמנמנים והעליזים, לו פרנטיס Lou Prentice .קוקה קולה התעקשה שהבגד של סנטה יהיה בצבע האדום של החברה וכך נולד עוד תיאור של סנטה המודרני, שילוב של אל פגאני, צלבן נוצרי ואיידול מסחרי...


    ''

    סאנדבלום וסנטה קלאוס

    ונדגיש שוב, שגם למנהגים נוספים של חג המולד, יש שורשים פגאניים. באותה שנה, 1931, החלו בנאים את מסורת קישוט העץ במרכז רוקפלר בניו יורק.


    ''

     

    ציור מ1911 של אלברט שבלייה טאיילר Albert Chevallier Tayler-The Christmas Tree


    ב1939 יצר הקופירייטר רוברט ל. מאי Robert L. May את רודולף, האייל המפורסם ביותר מבין השמונה, במטרה למשוך קונים לחנות הכל בו מונטגומרי ווארד. מיי "העניק" לרודולף אף גדול ואדום ולכן צחקו עליו שאר האיילים. באחד מחגי המולד,שרר ערפל כבד וסנטה התקשה לעוף במרכבתו. הוא הגיע לביתו של רודולף, הבחין באפו האדום הזוהר בחדר החשוך וביקש ממנו להוביל את המרכבה כשיש ערפל, כדי שאפו ינחה את הדרך. רודולף הסכים והפך לגיבור. בגרסאות מאוחרות יותר, רודולף מופיע כבנו של אייל הצפון דונר ונולד בקרב איילי הצפון של סנטה.

    ''

    לראשונה צויין חג המולד על אדמה שהיום מהווה חלק מארה"ב, ב1539, בטאלאהאסה, פלורידה Tallahassee, Fla. 


    ''

    מאחר שבאיזור הזה, מזג האוויר לרוב שימשי, זה לא היה חג מולד "לבן". זה גם לא היה יום חגיגי במיוחד, לא היו עצי אשוח ולא מתנות. היה לחג אופי דתי והמיסה המסורתית התקיימה כנראה, בבית תפילה ארעי. יתר הטקסים התקיימו בחוץ. מגלה הארצות הספרדי הרננדו (לפעמים מופיע גם כפרדינאנד) דה סוטו(1496-1542; האירופאי הראשון שהגיע למיסיסיפי) Hernando de Soto הקים ב1539-40 את מחנה החורף שלו, במקום.


    ''

    יחד עם אנשים נוספים במחנהו, חגג דה סוטו את חג המולד הראשון על אדמה שעתידה להיות ארה"ב. כרוניקה מן המאה ה16 מספרת את מה שהתרחש : 8 חודשים לפני חג המולד, במאי 1539, דה סוטו הוריד לחוף של מה שהיום קרוי ברדנטון, משלחת של 620 איש ו220 סוסים, מ9 הספינות איתן הפליג. למקום הוא קרא אספיריטו סאנטו ("רוח הקודש"). בין אנשיו היו כמרים, בעלי מלאכה, מהנדסים, חוואים וסוחרים. חלקם הגיעו עם בני משפחותיהם, אחרים הגיעו מקובה, אך רובם היו מאירופה ואפריקה. מעטים מהם עזבו את גבולות ספרד קודם לכן. נשים מהקבוצה בישלו כנראה את המזון אותו אכלו באותו חג מולד ראשון. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום, נמצאו עצמות חזיר גדולות- ידוע כי הספרדים היו הראשונים שהביאו חזירים לפלורידה. החוקרים מעריכים שכמויות הבשר שהיו בנמצא לא היו גדולות ולכן המשלחת אכלה ירקות ופירות רבים, מאלו שגדלו באיזור ופירות ים. בחפירות התגלו גם חפצים, כמו חלקי שיריון צבאי, קשתות וחיצים, מטבעות וכלי חימר. יתכן שאחרי המיסה, נהנו אנשי הקבוצה ממוסיקה.


    ''

    דה סוטו גייס מדריכים מקרב המקומיים, רובם משבט האפלצ'י, שהיו התושבים המקוריים של צפון פלורידה. מאוחר יותר, בראשית המאה ה18, מלחמה כמעט הכחידה את אנשי השבט. חלקם הצליחו לברוח לאלבמה וללואיזיאנה, שם צאצאי אותם האפלאצ'י חיים עד עצם היום הזה. אנשי הקבוצה של דה סוטו למדו מן האפלאצ'י איך לחיות בתנאי האיזור. הם החלו למשל, לקלוע סלים מצמחים שגדלו במקום, סלים ששימשו ככלי איחסון.

    ''

          גם האמריקאים הילידים מאמצים את מינהגי החג

    הבניינים הראשונים שהקימו צאצאיהם של אנשי הקבוצה בטאלאהאסה, נבנו ב1633. התגוררו בהם בניהם של האינדיאנים שסייעו למשלחת. במשך 3 דורות, יותר מ1500 בני אפלאצ'י וקולוניאליסטים ספרדים חיו ביחד באיזור זה, שנקרא מיסיון סאן לואיס.

    בגלל ששורשיו הפגאניים של חג המולד היו ידועים ובגלל שהוא לא הוזכר בברית החדשה, הפוריטאנים שהגיעו מבריטניה, אסרו על קיומו במסצ'וסטס, בשנים 1659-1681. המושל וויליאם בראדפורד Bradford

    ''

    אף איים על התושבים שאם יתפסו חוגגים את החג בצורה לעגנית ועליזה מידי, שתחלל את קדושת החג, יכניסו אותם לכלא או שיקנסו אותם בסך של עד 5 שילינגים. ב1659 בית המשפט הכללי של מסצ'וסטס יזם חוק שקבע, שכל חגיגה של חג מולד, פרט להליכה לתפילות בכנסיה, תחשב לעבירה פלילית; אנשים נקנסו על תליית קישוטים. לעומת זאת, קפטן ג'ון סמית John Smith מג'יימסטאון, דיווח כי חג המולד נחגג ללא הפרעות, להנאתם המרובה של כל החוגגים. ג'יימסטאון, הישוב הראשון שהוקם במה שעתיד להיות ארה"ב, ב1607, היה גם המקום הראשון בו הכינו –ושתו בחג- ליקר ביצים.

    בעלי המטעים בוירג'יניה, ציינו את חג המולד בדרכים שהזכירו לדעתם, את המסורות של העולם הישן ובעיקר את האופן בו חגגו אותו באחוזות הבריטיות - רקדו, צחקו, עלזו, הימרו, צדו וערכו ביקורי נימוסין.

    לא רק במסצ'וסטס של המאה ה17, כי אם גם שנים מאוחר יותר, לא כל האמריקאים חגגו את חג המולד. עד כדי כך החג היה מישני בחשיבותו בתקופה המוקדמת, שהישיבה הראשונה של הקונגרס האמריקאי התכנסה בחג המולד של 1789. רק כ90 שנה מאוחר יותר, החג הוכר כחג פדראלי אמריקאי. אך גם אז, החג צויין בארה"ב באופן שונה יחסית להיום, מה גם שלא היו מינהגים קבועים לחגיגות ובכל קהילה ציינו אותו אחרת: אצל חלק, הדגישו את החג כחג נוצרי חשוב, המכבד את הולדתו של ישו; אחרים קיימו מסיבות, שתו ואכלו ונהנו ממוסיקה; והיו קהילות רבות שכאמור, לא חגגו אותו כלל.

    בראשית המאה ה19, האמריקאים החלו להמציא מחדש את חג המולד. הם שילבו בין מסורות נוצריות ותיק

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/12/15 19:08:
      תודה רבה, רבה, איציק יקר :-)
        29/12/15 18:48:
      כמה עונג רב לקרוא את המידע שאת מעבירה כאן.
        20/12/15 10:54:
      תודה מקרב לב, לולה :-) !
        20/12/15 01:46:
      מאלף כתמיד !!!
        19/12/15 01:59:
      תודה רבה בועז, על הביקור ועל הכתובים ! ואין ספק, שאתה צודק מאד. חלק מהמסורות "היהודיות-פגאניות" חדרו גם לנצרות...
        18/12/15 22:30:

      אחרי שהנצרות נעשתה הדת הרשמית ברומא,

      והחלו המיסיונרים הראשונים לעסוק בהפצת הדת הנוצרית

      ברחבי אירופה והעולם, הם הבינו היטב את משמעות

      הטמעת הדת החדשה בקרב המומרים הראשונים.

      במקרים רבים הם הניחו לאותם מומרים להמשיך במנהגים

      פגאניים, נוסף על עבודת-האל הנוצרי..., רבים מאותם מנהגים

      השתרשו והפכו להיות חלק בלתי-נפרד מהדת הנוצרית.

      גם בדת היהודית אימצו רבים מהמאמינים את מנהגי המקום

      הפגאניים והם הוטמעו בתוך הדת היהודית ולאחר שנים רבות

      מנהגים אלה הוטמעו כול-כך עמוק עד כי נחשבו שמקורם

      בפולחן המקורי.

      מאמר מרתק!!!!

        18/12/15 14:10:
      כמה שאתה צודק, אחאב ותודה על הכל! לצערי, "הקפה" לא מאפשר לי לפרסם את כל המאמר ברצף, אז פיצלתי לשני חלקים...
        18/12/15 13:44:
      דרך ארוכה עשה סנטה קלאוס עד שהתעצב לו בתודעת חג המולד. לא מעט מהחגים אותם אנו חוגגים כיום , השתנו לחלוטין ואו הומצאו מחדש מספר פעמים. תודה : )

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      Heda
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין