רצה המקרה ודווקא בחג החנוכה ביקרנו בעיר החז"לית (אחת מהערים בה שכנה הסנהדרין) ציפורי. ונדמה לי שזה צריך להיות ביקור חובה – דווקא בחג החנוכה.

המרחק בין מודיעין לציפורי:

כדי להבין את העצמה של היהדות צריך לעבור את המרחק בין מודיעין לציפורי. מצד אחד מודיעין על הגאווה היהודית– הלא מתפשרת, העיר שבה הונף נס המרד על מי שהעז לנסות להמיר את דתנו ולאיים על סלע קיומנו. העיר שמספרת את כוחה של האמונה, על ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון הרוח (האמונה היהודית) על החומר (הצבא היווני). מהצד השני עומדת ציפורי המתרפסת, העיר היחידה שלא הסכימה להשתתף במרד הגדול (המרד שבו חרב בית המקדש), וכדי להוסיף חטא על פשע אף פתחה את שעריה לרווחה לצבא הרומאי, וכך חיו בה יהודים ורומאים זה לצד זה.

המרחק הוא כמובן לא רק בין הערים – ואפשר להבין אותו על ידי השוואה בין האב הבן ורוח הספר.

האב:

אין כמו מתתיהו הכהן כדי להביא את הרוח המודיעינית. האיש שציטט את משה רבנו במשפט החזק "מי לאדוני אלי", האיש שהאומץ, והאמונה שלו שלהבו רבים, ויצרו יש מאין את צבא המכבים. האיש שבמו נחישותו יצר את המופע היחיד של ריבונות יהודית מחורבן בית ראשון ועד לציונות. היהדות הלא מתפשרת של מתתיהו לא הסתכמה רק במאבק צבאי ביוונים, אלא דחיית כל סממן יווני באשר הוא. השאיפה שלו לטוהר יהודי הייתה חזקה עד כדי כך שהקרבן הראשון של מתתיהו לא היה יווני אלא מתיוון – יהודי שאימץ את ערכי יוון.

ובצד השני מסופר על רב שהלך להתרחץ במקווה, אלא שבשער המקווה הופיע פסל (יווני) רחמנא לצלן, ולא סתם פסל אלא פסל של אליל יווני , ובעצם לא של אליל – אלה של אלת האהבה ונוס, ואם לא די בכך האלה המפוסלת הופיעה אוי לבושה חשופת איברים. וכאשר היהודים הכשרים התנפלו על הרבי ושאלו אותו כיצד הוא לא מתבייש – הוא ענה להם בהומור – זה לא אני שהלכתי אליה – זו היא שבאה אלי... אבל לפני שהמכביסטים עורפים את ראשו של אותו "רבי מתיוון", שווה להיזכר שהרב האמור הוא רבן גמליאל – מי שכיהן בראש הסנהדרין – וחשוב מכך מי שהכשיר את היהדות (שעד אותה עת הפולחן שלה היה מרוכז סביב בית המקדש) להמשיך ולהתקיים בעידן של אחרי חורבן הבית.

הבן:

עם כל הכבוד למתתיהו הגיבור האמתי של חג החנוכה הוא הבן השלישי, אחד המצביאים הדגולים שקמו לעם היהודי מאז ועד היום, יהודה המכבי. עד כדי כך גדולה תהילתו עד שהתואר מכבי הופך לשם נרדף לחשמונאים, והספר המתאר את המרד נקרא גם הוא ספרי המכבים (מקבים). עד כדי כך גדולה תהילתו שקבוצות ספורט יהודיות שקמו 2000 שנה לאחר מותו של האיש נקראות על שמו.

ומהצד השני עומד יהודי שכנראה מעולם לא השתתף בקרב, ולא רק זאת, אף היה חבר קרוב של הקיסר הרומאי. ובכל זאת מדובר כנראה ביהודי המשמעותי ביותר ליהדות בארץ ישראל של בית שני ואחרי החורבן. מדובר כמובן בנשיא הסנהדרין רבי יהודי נשיא, האיש שבזכותו נשמר לנו הפרויקט החשוב של יהדות בית שני והתנאים, ואחד המרכיבים החשובים ביותר של היהדות – התורה שבעל פה.

הספר:

סיפורם של המכבים מופיע בספרי מקבים א' ו-ב'. מדובר כמובן בסיפור מפעים של ניצחון הרוח והאמונה, כל כך מפעים עד שעולה השאלה כיצד שכחו להכניסו לקאנון של סיפורי התנ"ך – והשאירו אותו כספר חיצוני. זה אולי המקום להיזכר באותם ספרים חיצוניים. ספרים כמו "ספר חנוך, ספר היובלים, ספר בן סירא ודומיהם שעורכי התנ"ך התעלמו מהם באכזריות וגזרו עליהם לשקוע בתהום הנשייה. את הסיבה להתעלמות הרועמת מהנס המכבי אפשר חלק לשתיים. הראשונה היא פוליטית. עורכי התנ"ך השתייכו לזרם של היהדות הפרושית, ואילו החשמונאים היו בשר מבשרה של היהדות הצדוקית. זרם שלא רק קיים ויכוח תיאולוגי עם הפרושים אלא אף רדף אחריהם מפעם לפעם. אבל הסיבה המרכזית היא שהתנ"ך נחתם קצת אחרי המרד הגדול, בשנת 70 לספירה, ותוצאותיו המרות כולל חורבן בית שני. הכווייה המרה שהיהדות חוותה (מה גם שהסיפור המכבי היווה גורם מעודד ישיר למרידות של היהודים ברומי) גרמה לחותמי התנ"ך להיזהר בצוננים, ולהרחיק את תפוח האדמה הלוהט מהמקרא. לימים כאשר מרד נוסף (מרד בר כוכבא) כמעט ויביא לקיצה של היהדות הארץ ישראלית – ההסתייגות מהנס החשמונאי תעלה מדרגה – עד כדי כך שהחכמים יוציאו תקנות נגד הניסיון לדחוק את הקץ – והסיפור המפעים של החשמונאים יוחלף בבושת פנים בנס על כד שהצליח להאיר שמונה ימים.

ומצד הצד השני עומדת סדרה של שישה סדרי משנה. כנראה הספרים החשובים ביותר של היהדות אחרי התנ"ך. ההתלבטות הגדולה של אנשי אותו דור היה האם לכתוב את התורה שבעל פה – שכן כוחה הגדול של אותה תורה היה שהיא איננה כתובה. שהיא הופכת את התהליך של פירוש, של מדרש, של דיון ושל מחשבה למרכז, כתחליף לציות. שכן הפירוש הוא דבר שיכול להשתנות ולהתפתח, ומה שכתוב כבר מאוד קשה לשנות (ובעצם זו היה המקור למחלוקת בין הפרושים לצדוקים). ההחלטה להפוך את העל פה לכתב נבעה לא מעט מתחושת האפוקליפסה, ששני החורבנים יצרו. ההרגשה שאם הדברים לא יכתבו תאבד לעמנו התורה שבעל פה. המשנה הפכה כמובן לנתבך מאוד חשוב ביהדות – וחשוב לא פחות יצרה את התנאים להמשכיות היהדות ללא מקדש, ללא טריטוריה, וללא הנהגה אחידה, ובעצם היא שהפכה את היהדות לדת הכל-כך מיוחדת שאנו מכירים. מיותר לציין שבאופן סמלי המשנה נחתמה דווקא בציפורי, המקום שמסמל יותר מכל את פתיחת השערים לעולם הזר.

אחרית דבר:

מודעין וציפורי מסמלות שני קטבים – בדלנות, מול פתיחות אל העולם הלא יהודי. במקרה הזה גם ההיסטוריה מוסיפה את המסר האירוני שלה. כבר הוזכר מעמד הספר החיצוני – שעשוי היה לגזור כליה על סיפור המופת החשמונאי. כבר הוזכר הנופך המצומצם שניתן לסיפור החשמונאי במסורת היהודית כפי שהתבטא במשנה ובתלמוד, ובכך שההישג הצבאי (הניסי) של החשמונאים הוחלף בנס פח השמן. בזמן שהסיפור החשמונאי הלך ונשכח ביהדות, דוו קא הנצרות החליטה לספח אותה לקאנון שלה, ובזכות "השימור הנוצרי" הוא גם חזר אלינו. יתר על כן, במשך דורות הקפידה היהדות להתקיים כמיעוט שמקבל את דין הממלכה, חס וחלילה לא כעם עם שאיפות לאומיות. הגישה הזו השתנתה כאשר החלו באירופה גלים של לאומיות. גלים שסחפו גם את היהודים והובילו להקמת התנועה היהודית הלאומית – או בשפתנו הציונות. אותה ההשפעה הנכרית, גרמה לנו לחפש את המרכיבים הלאומיים בזהותנו היהודית – ולהשיב לחשמונאים את כבודם. כך קרה, שהזיכרון של הבדלנות החשמונאית (נו טוב בדור הראשון – מן הדור השני הם הובילו את ההתיוונות), חב את קיומו דווקא לגויים.