כותרות TheMarker >
    ';
    0

    סיפור אמיתי על ילד יהודי שנגנב על ידי בדואים

    0 תגובות   יום חמישי, 24/12/15, 21:34

    הילד איננו 9 ביוני 1932  גבעת עדה

         והימים ימי קציר חיטים, ימים חמים כתנור ועמוסי עבודה. מזה שבועיים עסוק יחיאל באמצעות מקצרת המק-קורמיק החדשה שקנה. היתה זו מכונת קציר משוכללת ביותר שהביאו מארה'ב האחים פלדמן מחיפה. המכונה נרתמה לליזה ולשחורה שפוטמו  במיוחד במשך מספר שבועות לקראת העבודה הקשה.

     

    עייפות ועצלות מהבוקר התנהלו הפרידות בגרירת מכונת הקציר שהיתה בעלת זוג גלגלי פלדה משוננים לאחיזה טובה בקרקע. סיבוב הגלגלים הניע תמסורת גלגלי שינים פנימיים, ומהם הועבר כוחן של הפרדות למוט הקציר.

     

        את מיומנותו בהפעלת המכונה רכש בחודש קציר השחת שקדם לקציר החיטה, ועתה חש עצמו ישוב בכיסא הפלדה, כמי שמושל במלאכתו ורוחו מרוממת. חום הקיץ הגבוה והשמש, היטיבו עם יחיאל. כד חרס שחור מרופד בקרעי שק היה תלוי מתחת לכסאו, ומימיו הצלולים הרוו צמאונו. רק הברחש הטרידו, עננים כבדים של זבובונים הקיפוהו ונעו יחד איתו לכל אשר פנה, חדרו לכל סדק בבגדיו, לאוזניו, לגרונו. עיניו ואפו אף הם לא היו פטורים על אף הכפיה הבדווית שכיסתה את ראשו, וגם ריח הנפט שטפטף לתוך הכפיה וגרם לו תחושת בחילה ועירפול, לא הרשימו את הברחש שהמשיך לזמזם ולמצוץ את דמו במאות עקיצות זעירות. תלה תקוותו ברוח הים שעתידה לנשוב ממערב לקראת הצהריים ולפזר את הברחש, אך היום התעכבה, ועיניו דלוקות.

     

        בבית התפנתה יהודית לכוס תה. זה עתה סיימה לישה ראשונה של הבצק ללחם שהיתה מכינה כדרכה מידי יום שני וחמישי. היום יום חמישי, ערב חג השבועות שבא השנה צמוד לשבת, ויש להכין בנוסף גם מספר חלות. הפעם, חשבה תפתיע את יחיאל בעוגת גבינה משאריות חריצי הגבינה שהתיבשו על אדן החלון, ולא היה לו זמן, עקב עבודת הקציר לנסע לתל אביב ולמכור ללקוחותיו הקבועים. יהיה זה גם גוון למזונם של מוישלה ודוידקה בני השלוש, ארבע. גם תהיה לה הזדמנות לנסות את "סיר הפלא" שקנתה בשותפות עם ברכה שטילמן חברתה. לסיר היתה צורה מיוחדת, במרכזו היתה דופן פנימית חובקת פתח  שאיפשר לאויר החם העולה מן הפתיליה לעבור דרך העוגה, להתקל במכסה המוגבה, ולחזור כלפי מטה, וכך לעטוף את המאפה מכל הכוונים.

     

        לאחר שתכין את העצים לתנור, חשבה, תלך לברכה ותיקח ממנה את הסיר, ובדרך תכנס גם לשושנה אייזנברג שחזרה אתמול מחדר היולדות בחיפה עם בתה השניה גילה.

     

        התנור היה מבנה פשוט ויעיל, עבודת ידיו של יחיאל בימי ה"בטלה" של החורף. היתה זו חבית פח ששמשה באופן אורגינלי להובלת שמנים, הונחה אופקית, אחד המכסים הוסר וחובר חזרה בעזרת ציר, במרכז הונחה אופקית פלטת פלדה עבה. כל החבית צופתה מבחוץ בחימר שיחיאל אסף בסביבה, מעורבב בקש לבידוד וצבירת חום, והרי לך תנור, יש רק להבעיר אש מתחת לפלטה ולחכות עד שיתאזן החום.

     

       משסיימה להניח בתנור מספר בולי עץ כבדים, הוסיפה מלא החופן נסורת ששמשה כריפוד לאפרוחים, להצתה ראשונה, ואמרה לילדים:

       קינדערלאך, מוישלה ודוידקה, איך גיי צו...התחילה באידיש שפת אימה, אך נזכרה באיסור החמור שאסר יחיאל: "אידיש היא שפת הגלות, אנחנו חופשיים בארצנו ואת ילדינו נחנך בעברית", ועברה מיד לעברית, אני הולכת אמרה, לשושנה איזנברג לראות את התינוקת החדשה, ואולי אכנס לברכה שטילמן להביא את סיר הפלא החדש לאפות לכם עוגת גבינה, אחזור תיכף ומיד. תהיו ילדים טובים ותקבלו עוגה. מוישלה תשמור על דוידקה שלא יכנס לארגז של האפרוחים כמו שהיה אתמול, בסדר? בסדר, ענו שניהם במקהלה וחזרו לעיסוקיהם בהכנת עוגות בוץ.

     

        בזוית עינו ראה דוד את אמו יוצאת מבעד לפשפש ופונה לעבר ביתה של שושנה שאותה הכיר. בלי אומר או דברים קם והתחיל ללכת. לאן אתה הולך? שאל מוישלה אני הולך עם אמא, ענה היא הבטיחה לי עוגה. נכון אמר מוישלה, אבל כשהיא תחזור, לא אצל שושנה, לשושנה יש תינוקת חדשה, לא עוגות. אני רוצה לראות תינוקת, מלמל דוידקה והמשיך בדרכו. מוישלה חזר לעיסוקיו בהכנת עוגיות הבוץ.

     

       כשחזרה יהודית לאחר דקות ספורות בידה סיר הפלא והיא נרגשת מהמראה של גילה, רק בת שבוע וכבר מסתמן צלו של חיוך על פניה. ראתה את מוישלה מכניס את עוגותיו לתנור הבלתי מוסק. איפה דוידקה? שאלה. הלך, ענה מוישלה והמשיך לסדר את עוגיותיו בתנור. לאן הלך? שאלה, עם מי הלך? הלך איתך לראות את התינוקת, נענתה.

    לא מוישלה, אני הלכתי לבדי לשושנה ובקשתי ממך לשמור על דויד, אמרה. מוישלה נתכרכמו פניו, "הלך איתך לראות את התינוקת" ופרץ בבכי.

     

        יהודית, מותשת מהבשורה ומהחום, חשה ברע, התישבה בצל עץ התות ואיבדה הכרתה.

    יודס, יודס, שמעה לפתע את קולה של מירצ'ה מרגלית, מצאת לך זמן לרבוץ תחת העץ, ערב שבועות היום, ואני  צריכה לתקן את החולצה של שרול, אין לו חולצה אחרת ללכת לבית הכנסת. נכון שאני יכולה להשתמש במכונת התפירה שלך? ירתה מירצ'ה את דבריה.

     

       "דוידקה שלי, מירצ'ה, נעלם, מוישלה אומר כי הוא הלך אחרי, אבל הוא לא הלך איתי, וגם לא ראיתי אותו לא אצל ברכה ולא אצל שושנה, וגם לא ברחוב"

       התחילו השתים לחפש את  הילד בתחילה בתוך הבית, במחסן, באורווה, ברפת, בלול התרנגולות, ואפילו בארגז האפרוחים, אולי התחשק לו לעשות את מעשה הקונדס מאתמול, אך הילד איננו. יצאו השתיים לרחוב, מסתכלות כה וכה, אין נפש חיה.

     

       לפתע נצנץ בראשה, בדרכה חזרה משושנה חלף על פניה צעיר מבני השבט הבדואי שחנה לאחרונה ליד יער האלונים ורעה את צאנו על הגבעות, רכוב על גב חמור ומזמזם שיר מונוטוני שדומה כי זמזום הברחשים היה לו מוסיקת רקע. מהשק שעל גב החמור הציץ ראש של טלה שזה עתה נולד והוא פועה בקול מוזר,"אילולא הייתי רואה את הטלה הייתי בטוחה שיש לו ילד בוכה בשק" חשבה לעצמה.

     

    "דוידקה אצל הבדואים" אמרה למירצ'ה והתעלפה שנית.

     

       סטירת הלחי של מירצ'ה מרגלית יכלה להעיר מתים, לא כל שכן את יהודית המעולפת. ספרה לה את חשדותיה. צריך לקרא למשטרה, אמרה מירצ'ה, אבל רק לפני חצי שעה אמרה לה לאה איצקוביץ' מהמכולת, שהטלפון מקולקל כבר כמה ימים ועוד לא הצליחו לתקן אותו. הרחוב ריק מאנשים. האיכרים כולם, מאור ראשון בשדותיהם, מי בקציר החיטה, מי מסיים את קציר השחת, ומי מטפל בכרמו. השמש כבר קופחת חומה ברום השמים ואין נפש חיה המיסרת עצמה ברחוב, מחוץ לבית בחום סיוון.

     

       הסתכלו הנשים זו בזו, אם לא ימצא הילד מיד, בטח יהרגו אותו, או יעבירו אותו הלאה לבסיס השבט בנגב, הם צריכים רועים. אבל דוידקה ילד עדין הוא, רועה לא ייצא ממנו.

     

        ואז, כמו שלח אותו אלוהים, הופיע הנציב העליון, רכוב על גב סוסתו הערביה השחורה האצילה, וכולו אומר כבוד. לאוכפו תלויים גדילים צבעוניים וארכובותיו נחושת קלל, מצוחצחות ונוצצות בשמש.

     

         למעשה לא היה זה הנציב העליון בפלשתינה(א'י) של ממשלת הוד מלכותו ג'ורג' החמישי אותה עת, סיר ארתור גרנפל ווצ'ופ, שאומנם גילה אהדה לענין הציוני, אבל לא ביקר מעולם בגבעת עדה, אלא דייביד קוצ'רסקי.

         ועל שום מה נקרא דייביד קוצ'רסקי בפי כל "הנציב העליון"? – דייביד, תמיד היתה עתו בידו, חצרו מטופחת ומסודרת להפליא, והוא על גב סוסתו המטופחת תמיד ידע את החדשות לפני כולם, ותמיד ידע לנתח ולהסביר את התנהלות השלטון הבריטי והסוכנות היהודית בצורה טובה יותר ומשכנעת יותר מאשר הם עצמם. יותר מכל ידע דייביד לצוד זבובים, עוד הוא מדבר ומסביר את מדיניות המלך במועצתו, וידו נזרקת לאויר ונסגרת כלפיתת שממית יתוש בלשונה, ותוך חלקיק שניה הוא מוציא מתוכה זבוב מרוט כנפיים. דייביד מעולם לא הרג זבובים. הוא רק תלש להם את הכנפיים.

     

       מששמע דיביד את חשדותיה של יהודית, חכך לרגע בדעתו, שבט הבדואים נטע אהלו בדרום יער האלונים רק בפסח, ודייביד טרם הספיק להיוודע אל האנשים. הלקחת איתו את הרובה הקנדי הכבד וחגורת כדורים מרשימה? או ללכת בדרך הסייאסה, השלום, ההדברות? לבסוף החליט לנקוט בדרך השכנים הטובים, החליף בגדיו לבגדי בדואי שהיו ברשותו לפגישות עם בני העם השכן, הבריש את סוסתו, ושם פעמיו לעבר יער האלונים, לעבר המאהל הבדואי. ברגע האחרון הטמין במכנסיו המתנפחים, קשור היטב לירכו, אקדח פרבלום שהתגלגל לידיו בדרך שהתגלגל.

     

       את פניו במאהל הקבילה עדת כלבים טרוטי עינים במקהלה נבחנית שהעירה מתרדמתן מספר תרנגולות שחזרו במרץ לנקר בזבל. איש לא יצא, איש לא נראה. המאהל היה מורכב מארבעה אהלים שחורים עשויים צמר עיזים, נטועים באי סדר מוחלט, עד כמה שאפשר לסדר באי סדר ארבעה אהלים. קוצ'רסקי ידע כי אין בדואי נוטש אהלו ולוא לזמן קצר, אפילו ייצאו כל בני השבט למרעה,מישהו בוודאי נשאר. וכך כשהוא הולך ברגל, מחזיק סוסתו ברסנה, עובר הוא מאהל לאהל וקורא: "סאחבאדנו, פי חאדה? פי חאדה פיל ביית?"

     

        אייווה, חווג'ה דאוד, אחנה הון, אנחנו פה, תפדל בא הכנס, שמע לפתע קול אישה. הפנה פניו אליה ולשמחתו הכיר את פאייזה, אישתו הראשונה והעקרה של ראש השבט. מהיום הראשון לבואם לאיזור הפגינה פאייזה נוכחות בגבעת עדה, ומצאה פרנסה בכל עבודה בשדה, אחרי שבוע הכירה כבר את כל אכרי גבעת עדה ונשותיהם בשמם הפרטי, ואף ידעה לכבד את הנשואים, אבות לילדים לקרא להם על שם בנם הבכור כנהוג. נגרר אחריה בין דרדרים ועצי אלון, ובקרחת היער, מוסתר מעין זר, זיהה את אהלו של ראש השבט, שלא היה שונה במאומה מהאחרים, אלא שחזותו אמרה: כאן גר ראש השבט.

     

        בפתח האהל עמדו שנים, איש שיבה בעל שפם מרשים לבוש שחורים, מכנסיים מתרחבים באיזור החלציים, לראשו עאבאייה, בידו מקל הליכה שנכרת לא מכבר מאחד האלונים. לידו נער זב חוטם ועיניו מארחות גדודי זבובים. אהלן וסהלן, הכנס לביתנו אמר הזקן, ואילו הנער לקח הסוסה והובילה לשוקת להשקותה.

     

       עברה כבר כשעה מרגע שנפרד מיהודית שליח פדיון שבויים, ובראשו התרוצצו מחשבות מכל עבר, האם הילד חי? היכן הוא? האם הצליחו להודיע לאביו בשדה? האם נוצר קשר עם משטרת זכרון יעקב? ואם כן האם מתארגנת משלחת תגבורת? שאלת השאלות בערה על לשונו, אך בהכירו את נימוסי המזרח, לא העיז לשאלה, אלא נסחף לדו שיח חברים עם אבו חסן שסיפר לו על ארבע נשותיו, שתים מהן כבר הלכו לעולמן, על בניו החרוצים, על 1492 בני הצאן הרועים על גבעות מאראח, וששת נכדיו שהבכור ביניהם משמש לפניהם להגשת קפה מר והאחרים עם אימותיהם במרעה על הגבעות.

     

       בינתים היתה יהודית הולכת ובוכה,  מתיפחת ומורטת שערותיה. איתה התקבצו ובאו שלש או ארבע נשים, אובדות עיצות כמוה שניסו להרגיעה בדיברי כיבושין, מי מחזקת תקוותה כי עוד מעט יבוא האוטובוס היומי, ויבקשו מהנהג שיעצור בקפה גולדברג בבנימינה ויתקשר בטלפון למשטרת זכרון. ומי שכבר מלמדת את צידוק הדין, השם נתן והשם לקח. כשהגיעו לקצה המושבה, ליד הפיל בוקס- עמדת השמירה הנטושה במשך היום, עצרה מירצ'ה בכוח את יהודית שהיתה נחושה בדעתה ללכת למאהל, את רק תזיקי, אמרה לה, אם אלוהים רוצה, קוצ'רסקי יצליח להחזיר את הילד, ואם לא, אסור לך לסכן את עצמך, יש לך ילד נוסף בבית שעליך לטפל בו.

     

        מן הון להון ראה דייביד כי עיניו של אבו חסן הולכות ונעצמות ומרמז כי הגיעה כבר שעת סיום הביקור. "מוזר", אמר דייביד לאבו חסן, אמרת לי כי נכדיך יצאו למרעה עם אימותיהם, ורק זייד המשמש אותנו נשאר במאהל, אך מזה שעה ארוכה אני שומע בכי של ילד, ואיפה אימו שתרגיעו?"

    "לך תראה מי בוכה" אמר אבו חסן לזייד, וכשהוא חזר והסתודד ארוכות עם סבו, החווירו פניו של הזקן  ואמר: "הנכד האמצעי, חזר מהמרעה והוא סובל מכאבי בטן חזקים". "כן" אמר דייביד, "אבל למה הוא בוכה בעברית?" "אני שומע אותו בוכה בעברית אומר "אני רוצה לאמא , אמא קחי אותי הביתה". האם לא במקרה ילד יהודי הוא מגבעת עדה שהגיע הנה בטעות?"

       "יא אחי דאווד, אמר אבו חסן, המשל אומר:"מסקתני-דאחאק עליק, מה מסקתני- ראחאת עלייק, כלאמר אם תפסת אותי במעללי, הרי שעשיתי איתך צחוק—(וכי בדעתו של מי יעלה לגנוב ילד יהודי, לתת לו לאכול 30 שנה, להיות נהג שלו עד גיל 18 ואז לקנות לו אוטו, ולקנות לו ולקנות לו, ובסוף לשמוע "אבא חמור") ואם לא תפסת אותי, הרי שהלך עליך, איבדת את רכושך.

     

       לא הניח אבו חסן לדייביד לרכב לדרכו עד שציידו בנאד חלב עיזים חמוץ- שיהיה לילד מה לשתות בדרך ובפיתה חמה שפאייזה הורידה זה עתה מהסאג'.

       כשהגיעו דייביד קוצ'רסקי ודוידקה, רכובים על גבה של ושתי הסוסה לשערי המושבה, כבר התארכו הצללים, ונשמעו קולות גלגלי הברזל של העגלות והמקצרות מטרטרים על סלעי הרחוב הבלתי סלול, חוזרים מיום עבודה מייגע.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      grandpa.zohar
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין