פרשת "ויחי", פרשה אחרונה בחומש בראשית.

 
נושאי הפרשה:

 
א -- צוואת יעקב מיוסף שלא יקברנו במצרים.
ב -- ברכת יעקב את בני יוסף לפני מותו.
ג -- ברכת יעקב את בניו לפני מותו.
ד -- מות יעקב וקבורתו בארץ ישראל.
ה -- דברי העידוד והנחמה של יוסף לאחיו.
ו -- צוואת יוסף לאחיו לקוברו בארץ.

חייו הארוכים של יעקב מתקרבים לקיצם, והוא קורא ליוסף ומשביע אותו  לבל יקבור אותו במצרים, אלא ישיב את הגופה לחלקת הקבורה המשפחתית בכנען. אז הוא מברך את שני בניו של יוסף, ומעניק, בכוונה תחילה, יותר כבוד לאפרים הצעיר מאשר למנשה הבכור. ולבסוף הוא מודיע לשנים-עשר בניו את  צוואתו, בה הוא מנחיל ליוסף, באמצעות שני בניו, חלקה כפולה מן הנחלה.

בתום הברכות מצווה יעקב את בניו לקבור אותו במערת המכפלה, ונפטר מן העולם כשהוא בן 147. יוסף מקבל אישור מיוחד מפרעה לצאת לארץ ישראל כדי לקבור את אביו. האחים קוברים את יעקב במערת המכפלה וחוזרים למצרים. הם חוששים כי לאחר מות אביהם יתנקם בהם יוסף על מכירתו, אולם יוסף הוכה מהתרגשות, מנחם אותם ואומר: "אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה."

בדומה לפרשת "חיי שרה", שבה מתואר מותם של שרה ואברהם. גם בפרשה זו, מדובר על מותם של יעקב ושל יוסף, למרות ששם הפרשה "ויחי".

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה".-- פירש רש"י: למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם.
דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו וניסתם ממנו. וקשה כיצד החל השיעבוד עם מות יעקב , הרי יוסף עדיין חי ומושל בכל מצרים? אלא נראה לי שהשיעבוד בפועל אכן לא החל, אבל "הצרה" כבר התחילה, ומהי הצרה? הפסוק האחרון בפרשה הקודמת שנאמר "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", 
עצם הישיבה והאחיזה בארץ מצרים ארץ הגלות, היא היתה תחילת השיעבוד.

שבת מבורכת

בתמונה === יעקב מברך את בני יוסף

לא תאמינו מה היה בתוך ארבעת הכדים האלו...

פרשת השבוע (ויחי), האחרונה בספר בראשית, עוסקת בימיו האחרונים של יעקב במצרים. לאחר מותו, נופל יוסף על פני אביו ונושק לו בבכי לפרידה. במצרים מכריזים על שבעים ימי אבל כמחווה של כבוד ליוסף ולאביו המת, ויוסף מצווה על חניטת גופו של יעקב: "ויצו יוסף את-עבדיו את-הרופאים, לחנוט את-אביו; ויחנטו הרופאים, את-ישראל" (בראשית נ, ב).

במצרים העתיקה האמינו שעל מנת לזכות בחיי נצח בעולם המתים, זקוק האדם לגופו ועל כן שאפו לשמר את הגוף ואיבריו לאחר המוות. תהליך החניטה כלל את הוצאת האיברים הפנימיים: המעיים, הריאות, הקיבה והכבד, וזאת בכדי לסייע במניעת תהליך הריקבון של הגופה. את האיברים הללו חנטו והטמינו בכדים המכונים "כדים קאנופיים".

הכדים בתמונה, המוצגים בתערוכת הקבע במוזאון, עשויים אבן גיר צבועה ומעוצבים בדמותם של ארבעה אלים מגוננים המכונים "בני הורוס". לכל אחד מהם דמות אופיינית:

הבז המכונה "קבחסנואף" הגן על המעיים, התן – "דואאמותף" על הקיבה, הבבון – "חפי" על הריאות ואילו "אימסתי", בעל דמות האדם, הגן על הכבד., את המוח הוציאו דרך האף או דרך פתח בגולגולת והשליכו. את הלב – שנחשב לאיבר החשוב ביותר, מושב התבונה והמצפון, חנטו והשיבו למקומו בגוף.