מרקו עלה לפלסטינה לאחר שעבד מספר חודשים ברומניה כעוזר לרופא בבית-חולים בבוקרסט.

כאן בארץ, שיכנע, ללא קושי את פקיד-הנמל שהוא רופא. את התעודות איבד, כך סיפר, במהלך

המלחמה. רופא בריטי שהזדמן במקרה לאותו משרד, שאל אותו כמה שאלות מקצועיות ומיד אישר

את הדברים. מרקו החל לעבוד אצל הווטרינר בתל-אביב ומאוחר יותר, מצא עבודה כאח בקופת-

חולים (בתקופה היא נקרא העיסוק "חובש"). כשענף היהלומים התפתח בנתניה, והעיר מלאה

בלוטשים, הכיר מרקו את פנינה, לוטשת נאה (מומחית לליטוש "קצוות למטה"). לאחר זמן נישאו

השניים ועברו להתגורר בחצר, מול המספרה ברחוב שטמפר.

המבנה היה במקור סוכה מקרשי בניין, ושימש אכסניה לשקי מלט וכלי עבודה. מרקו ניקה אותו

מאבק המלט וציפה את הקירות מבחוץ ביריעות זפת. משאריות קרשי-בניין בנה תא-שירותים

ומקלחת. כדי להסתיר את עליבותה של הדירה, טיפח מרקו צמחיה שעטפה והסתירה את הקירות

השחורים.

  וכך חלפו ימיהם עד לאירוע דרמטי ששינה את חייהם. כל העניין החל ערב אחד, כשהרוח

המזרחית הביאה עימה גל ריח מצחין מבית-החרושת לעיבוד עורות, "עליון", וכולם הגיפו את

החלונות.

  בערב, לאחר שהזריק לגברת וייס את התרופה לסוכרת, עשה מרקו את דרכו על אופניו. בעברו ליד

פתח בית-העלמין, ראה דמות לבנה, מתנשפת בקול. מרקו השליך את האופניים וברח על נפשו. הוא

הגיע הביתה חיוור כסיד. פנינה רעייתו פתחה את הדלת. כשראתה את מבט האימה ואת מראהו,

איבדה את הכרתה ומאז היא מגמגמת. מיותר להוסיף שהדמות הלבנה לא הייתה אלא ספורטאי

שחלף בסביבה וספורטאים כידוע, חביבים עליהם בגדי לבן.

  יום אחד, לצרוס (מהמכולת שנקראה 'בית-לחם'), שאל את הגברת מרקו למה אינה מקבלת טיפול

רפואי. ענתה הגברת שהרופאים בעיר הם רופאי אליל ומוטב לה ללכת אל עבדאללה - הרוכל שעובר

על חמורו עם ארגז ממתקים ומוכר חלווה בטעם גן עדן, תבלינים וגם שיקויים.

  בסופו של דבר נאותה ללכת אל ד"ר ויינלס (מן היחידים בפלשתינה שהחזיק מכונת רנטגן). הד"ר

ויינלס, כך מספרים, עשה לה הצגה עם אותה מכונה, והסביר שהאלקטריק-משינען מרפא תופעות

כאלה, וחוץ מזה הוא לא לוקח ממנה כסף. ואכן מאז, כאשר שואלים אותה לשם משפחתה, חדלה

לענות: מרקו-קו-קו.

  ועוד אמר לה ד"ר ויינלס, שראוי לה שתחדל להסתגר בבית, שכן אור השמש וההליכה באוויר הצח,

ירפאו לה את הוויטמינים. חוץ מזה טוב ללכת יחפים בשפת-הים, שזה עושה בריאות לשרירים

ולריאות.

  מכאן ואילך היה מרקו מרכיב את רעייתו על האופניים, אותם היה קושר אל הגדר של אדון בן-עמר.

ומכאן עשו דרכם במורד המצוק, אל שפת-הים. שם היו הולכים לאורך המתלול ועולים אל מחנה

הצבא האנגלי בצפון העיר. ואכן, עם הזמן קיבלה הגברת מרקו גם צבע וגם שרירים.כשחום הקייץ

החל להעיק, החליטו השניים לערוך את "הליכת הבריאות" בשעות הערב, כשרוח קרירה נושבת מן

הים.

  לילה אחד, בעודם צועדים נמרצות על החוף, הגיחו פתאום צלליות מן הים. בני הזוג המבוהלים,

איבדו עשתונות והחלו לרוץ במעלה המצוק. אלא שאז נתקלו בקבוצת אנשים שירדה בריצה מן

המצוק אל החוף. ואחר כך נדלקו זרקורים שהאירו את החוף ועוררו מהומה של אנשים ונשים וילדים

מתרוצצים ומנסים להימלט מידי חיילים בריטיים שמאירים ומסנוורים, וכולם צועקים בהיסטריה.

   בשוך המהומה, הובלו כולם בשיירה ארוכה, במעלה המצוק, אל הרחבה של "הקיבוץ". שם המתינו

לזיהוי ומיון. רעייתו של מרקו הצליחה להימלט בחסות החשיכה ואילו מרקו, התאמץ להסביר שהוא

תושב קבע בפלסטינה ואפילו יש לו בבית תעודות המעידות על כך. מרקו ניסה להסביר שהוא

מומחה במדיצינה. אבל האופיצר הבריטי לא השתכנע  וכך הצטרף מרקו, על כרחו למעפילים

שהובלו אל משאית "בולדוג", שבגג הקבינה פעור פתח עגול רחב, בתוכו עומד חייל "כלניות" בריטי,

חבוש כומתה אדומה, ואצבעו על הדק מקלע ברן.

בסיום אותו אירוע מצא מרקו את עצמו בנמל נאפולי, עם חבורה נכבדה של מעפילים מגורשים.

  כאן, במחנה העולים, דווקא השתכנעו בכישוריו הרפואיים: הלבישו לו מדים ועל השרוול ציינו את

תפקידו בסרט עם צלב אדום. עתה היה עליו לעשות את תפקידו הן אצל העולים המגורשים והן

במרפאה של החיילים הבריטיים.

מדי שבוע התייצב מרקו במשרד, עם בקשה לראיון עם מפקד המחנה. ולמחרת היה מקבל תשובה

שהמפקד לא מצא סיבה ראויה לעסוק במשאלתו  לשוב אל פלסטינה, מה גם שאין למרקו מסמך

שיאמת את הדברים. ומרקו, היה מתיישב וכותב לרעייתו בפלשתינה, שאמנם כרגע לא ניתן לעשות

דבר, "אבל אנחנו לא נישבר! ואם ירצה השם, נשוב וניפגש במהרה!".

  בצר לו, פנה מרקו אל האופיצר ג'ון-האריס, שניהל את האפסנאות (ובמקביל ניהל בסתר רשת

עניפה של ממכר משקאות וסיגריות מוברחות). האריס הציע עיסקה: "אני מסדר לך נסיעה

לאיסטנבול, אתה עולה על ספינה לשם, עם שני שקים של קני-סוכר. בתחתית השקים יש חבילות

חשיש. לא סתם חשיש אלא אקסטרה. מהמין הטוב והיקר. שם, בנמל יחכה לך מישהו. אם הכל

עובר כהלכה, אתה מקבל סכום נכבד מידי האיש שלי בנמל. אם יתפסו אותך, תוכל לבחור את גובה

העץ שעליו יתלו אותך!".

  מרקו לא התלבט. הוא קיבל עליו את המשימה וביקש חבילת מדים של קצין אנגלי, "למקרה של

תקלה כלשהי", אמר.

איסטנבול, כידוע רבגונית. על כן מרקו מיהר לחפש לינה בשולי העיר, לפני שהאיש בנמל יבחין

בחסרון חבילות חשיש. את החומר חילק לשקיקי בד (עדיין לא המציאו את הניילון).

  השייט אל ביירות, תמורת חשיש, עלה יפה. בביירות שכר חדר בקרבת תחנת האוטובוסים. עתה

חיפש דוברי אנגלית, בהם נתן יותר אמון, כדי לתכנן את המעבר אל פלסטינה. למרבה הצער,

הסתבר שאף נהג לא יכול להסיע אותו, כי כל המשאיות נשכרו על ידי הצבא הבריטי, כדי להוביל

כמה טונות של תפוחי-אדמה אל פלסטינה.

מרקו, שנותרו בידיו רק שני שקיקי חשיש, שם את יהבו על נהג שנראה מהימן. עם רדת הלילה, עזר

לו הנהג להיכנס לתוך A sack of potatoes (שק של תפוח-אדמה). שיירת המשאיות עצרה

בראס-אל-נקורה (ראש-הנקרה), אבל החיילים הבריטים הרדומים, לא טרחו לבדוק את התכולה.

השיירה נעצרה מדי פעם. משאיות נפרדו ופנו אל המחנות השונים. כשהגיעה השיירה אל בית-ליד,

ירד מרקו, לחץ את יד הנהג, לקח את תרמילו ואז החל לדמוע.

"מה העניין?", שאל הנהג, "מה קרה? משהו לא בסדר?"

"זה בסדר! אני הולך הבייתה! אני הולך אל אשתי. לא ראיתי אותה המון המון זמן!".

"רגע! רגע!", אמר הנהג, "תן לי את התרמיל!", והוא מילא אותו בתפוחי אדמה.