"דוס ביפה דה לומו קון פורה, און אגווה אי און קולה קון יילו פורפבור," הזמינה אמת מהמלצרית. "קומו נו," היא ענתה במבטא הארגנטינאי שלה. "אני מת על השפה הזאת," אמרתי, "יש בה כל כך הרבה אופי ונשמה. באנגלית, למשל, אין את זה, היא סתמית כל כך." "כן, אמנם הכול מרשים וגדול בארצות הברית, אבל חסר אופי. האמריקאים הם בכלל אוסף של קומונות שמחולקות לשכונות – היספאנים, שחורים, סינים – שכמעט שלא מתערבבים זה עם זה. היו ימים שלמים שטיילתי שם ולא ראיתי 'אמריקאי אמתי' אחד, רק מהגרים. אני חושבת שזו המדינה היחידה בעולם ששפת האם של רוב התושבים שלה היא לא השפה הרשמית של המדינה שלהם. לא הרגשתי שם תיירת בכלל. איך אפשר להרגיש תייר אם לא יוצא לך לפגוש מקומיים?" "אז לא נהנית שם?" "בטח שנהניתי, אהבתי את הגודל ואת המבחר האינסופי מכל דבר בערך. אבל לא הייתי עוברת לגור שם. מצד שני אני יכולה להבין את אלו שעוברים לשם לשנה שנתיים כדי 'לעשות מכה ולברוח', זה הדבר הכי טוב בארצות הברית, הם קונים הכול. הייתי בהלם כשראיתי על אילו שטויות הם זורקים את הכסף שלהם. בקיצור, גם התאכזבתי." "אני דווקא חושב שיש איזה אופי מיוחד לארצות הברית. לכסף. דולרים. ירוקים. השטרות הכי מיוחדים בעולם. קצת אירוני, לא?" פגשתי את אמת יומיים קודם בהוסטל. ישבנו בארוחת בוקר ושאלתי אותה על משמעות האות הסינית שמקועקעת לה על הכתף. היא אמרה שהמשמעות היא 'אמת'. אמרתי לה שהיא צריכה לקעקע 'חובה' בכתף השנייה ואז יהיה אפשר לשחק איתה. היא צחקה ואמרה שזאת התגובה הכי מקורית שהיא קיבלה עד כה. מאותה ארוחת הבוקר העברנו אמת ואני את הזמן יחד. בשלב כלשהו נחשפה האמת בפניי: השם האמתי שלה הוא מעיין. "זה מוזר," אמרתי לה, "יש לי משיכה לבחורות שהשם שלהן מתחיל באות מ. אני לא יודע עם מי אתחתן או איך היא תראה אבל השם שלה יתחיל ב- מ, בזה אני בטוח." "זאת הצעה?" חמודה האמת הזאת, חשבתי. החיבור בינינו היה בלתי נמנע. שאר אנשי ההוסטל היו בתחילת הטיול שלהם, חדורי מוטיבציה ומלאי אנרגיה. שנינו, לעומת זאת, היינו בבואנוס בשלב מוקדם יותר בטיול, וכבר ביקרנו בכל המקומות האטרקטיביים של העיר. היא חיכתה לחברה שאיתה היא הייתה אמורה להמשיך בטיול, ואילו אני העברתי את הזמן בכיף עד הטיסה למיאמי. את הימים העברנו בעיקר בהוסטל, ומדי פעם יצאנו לסיבוב קצר. בואנוס היא המקום המושלם להיתקע בו. שוב לא הבנתי איך הימים חולפים כל כך מהר והנה שוב השעה שלוש בלילה מגיעה בלי ששמתי לב. שיחקנו משחקי טאקי סוערים, צפינו בסרטים, וכמובן, שיחקנו במשחק האהוב על שנינו ביותר: "אמת?" "מה?" "נכון שאת רוצה לצאת איתי לדייט היום על הספה ולראות סרט בדי-וי-די?" "כן." "אמת?" "מה?" "נכון שבסוף הסרט אני אלווה אותך לחדר שלך ואז נתנשק?" "לא." "אמת?" "מה?" "נכון שכבר פיתחת אליי רגשות?" "לא." "אמת?" "מה?" "נכון שאת תבואי אליי היום לחדר ונישן כפיות?" . . . וזה יכול היה להימשך ככה לנצח. אז לכבוד הלילה האחרון שלנו יחד יצאנו לאכול במסעדת בשרים מומלצת. "נו, כבר כתבת עליי במחברת שלך?" היא שאלה. "לא, לא כתבתי כבר חמישה ימים. לא היה לי זמן." "אתה כל היום יושב מול הטלוויזיה או ה'פלייסטיישן' בהוסטל, איך לא היה לך זמן?" "ככה זה, ככל שיש לך יותר זמן פנוי אתה מספיק פחות. בימים עמוסים, כשאני נמצא בתזוזה, אני כותב בתדירות הרבה יותר גבוהה, כי כשיש לך חמש דקות אתה מנצל אותן, כיוון שאתה לא יודע מתי יהיה לך שוב זמן פנוי. כשאתה לא עושה כלום, אז למעשה גם אין לך זמן פנוי ואז אתה דוחה את הכול, כי אתה אומר לעצמך שתעשה את זה עוד מעט או מחר. בגלל זה, אגב," הנמכתי את קולי כדי לייצר דרמה, "אנחנו לא חיים לנצח. אם היינו חיים לנצח אז בגיל שמונה-מאות היינו מספיקים מה שאנחנו מספיקים עכשיו בעשרים שנה, וזה גם החרוצים שבנו. אם היינו חיים לנצח היינו עדיין גרים במערות." היא צחקה. אהבתי את הצחוק שלה. עוד אחת שאהבתי את הצחוק שלה. גם זו נקודה למחשבה. בארץ אין מצב שהיינו מתקרבים כך, כי בארץ הכול שונה. בארץ הכול כבול במסגרות ובמוסכמויות. בארץ אם אתה פותח עם מישהי בשיחה רגילה, אז אתה מתחיל איתה, ואם אתה מציע לה להצטרף אליך לפעילות כלשהי אז שוב אתה מתחיל איתה, ואם אתה שואל מישהי ברחוב מה השעה באופן התמים ביותר, אז אתה מרגיש כאילו שאתה התחלת איתה. ונניח שכבר התחלתם לדבר. מיד לשניכם מתחילות המחשבות להתרוצץ בראש: מה בעצם הוא רוצה ממני? להציע לה לבוא או שהיא לא תקבל את זה נכון? ומה יגידו? ומה יחשבו? וכל כאב הראש הזה. כאן הכול טבעי יותר, פשוט יותר, זורם יותר. כשאתה מציע למישהי לבוא איתך לרחוב פלורידה כדי לעשות קניות, או להסתובב בשכונת בוקה, אתם פשוט יוצאים להסתובב יחד. כי זה מה שעושים בטיול. פוגשים אנשים שהם באותו ראש ובאותו כיוון וממשיכים איתם, וזה אפילו לא משנה אם באמת יש כוונה נסתרת מאחורי ההצעה. לכן כאן זה נראה הכי טבעי לבלות את הימים האלה יחד. "תראה, עשיתי פרצוף. הגמבה זה הגבות, הזיתים הם העיניים, הפירה זה האף, רצועות הסטייק הן השפתיים, רק חסר לי משהו לעשות איתו אוזניים. יפה, נכון? אתה יודע חשבתי על משהו... מה? נו, מה זה החיוך הזה? על מה אתה חושב?" "אני חושב שבא לי על השפתיים שלך." לפני שהספקתי להבין מה קורה כבר התנשקנו. "נו, למה אתה מחייך עכשיו? על מה אתה חושב?" אמרה כשסיימנו להתנשק. "על זה שלא נעים לי להגיד לך שהתכוונתי לסטייק. אבל זה בסדר, אני מעדיף את השפתיים האלה." המשכנו להתנשק כדי להתגבר על המבוכה. הדרך להוסטל התארכה מחצי שעה לשעה. פסענו ברחוב המואר בתאורה לילית נעימה בשלווה. סיפרנו זה לזה על חוויות מהטיול. היא סיפרה על השוד שהיא עברה בברזיל, ואני על אמיתי והקנדית שהוא פגש בבוליביה, היא אמרה שהיא מפחדת מהיום שבו היא תחזור לארץ, ואני אמרתי שגם אני, אבל אני גם די מתגעגע, שלפעמים הייתי רוצה לחזור הביתה, לפגוש את המשפחה, להציק לאחיינים, לשחק שש-בש עם אח שלי, לישון במיטה שלי, אבל לשוב ולהתעורר כאן בחזרה. היא אמרה שמזג האוויר פשוט מושלם, ואני אמרתי שאם היא אי פעם תשתתף בתכנית ריאליטי מעפנה כמו 'קחי אותי שרון' אז יש לי אחלה סלוגן בשבילה 'אמת - כי כל השאר זה שקר'. היא אמרה שחבל שלא יצא לנו לטייל זמן רב יותר יחד, ואני אמרתי "אמת?" והיא צחקה, ואמרתי שוב "אמת?" והיא צחקה ואמרה "מה?", "נכון שאת רוצה לשחק איתי במשחק?" ושיחקנו משחק שבו כל אחד שר בתורו שורה משיר, והשני מתחיל מהאות שהראשון סיים בה. אני התחלתי: "אחרי הכול את שיר, לא עוד בשר ודם." "מיקה, בואי אל ביתי, מי כמוך איתי." "יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי, המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן." "נאמר כבר הכול, אין לי מה להוסיף לזה." . . . כשהגענו להוסטל לא היה צורך במילים. בטבעיות מוחלטת היא נכנסה לחדר שלי. התנשקנו והתגפפנו וכשהעניינים החלו להתחמם היא היססה ונרתעה מעט. לא לחצתי. ירדתי מעליה ונשכבתי על הגב. המייל של מאיה עדיין הכביד עליי. היא הניחה את ראשה על כתפי, שיחקתי בשערה ודיברנו. בשלוש לפנות בוקר היא אמרה שכדאי שתלך לפני שנירדם, כי בשש היא צריכה לקום לתפוס אוטובוס. אמרתי שהיה לי כיף ושתשמור על עצמה. היא אמרה שגם לה היה ממש כיף, נתנה לי נשיקה על המצח, והלכה. מתוך הספר 'רסיסי טיולים': (אפשר לרכוש ישירות מולי בהנחה). |