-"פאני הזו, מנפחת לך את הראש, לא די לה שנעשתה שיחת היום בשכונה, כיצד הצילה את האומלל מציפורני הרשע אלא שמבקשת להאדיר את שמה על חשבון הילדים המסכנים. הגיע העת להניח למסכת אומללה זו ולנסות לרפא את הפצעים" – מסביר בנימין זאב במתינות ולא מסתיר כהוא זה את סלידתו מחברתה של אשתו הפטפטנית.
ככה התנצחו להם מרים ובנימין זאב מאחורי הדלת המוגפת, מרים בחכמתה מסיטה את הוויכוח מפאני, ונמנעת לפלוט קללה עסיסית בשפה המרוקאית, אינה מצליחה להבין כיצד יכול להיות אבי ילדיה כל כך קר ומרוחק. לא די לה שאינה מרגישה בנוח במחיצת האימהות, אשר מפטפטות בינן לבין עצמן באידיש, ונדמה לה תמיד שמרכלות אחר גביה, ומעתה נוספה לה צרה זו. 
לו רק יכלה שוב לקבל עצה מאימא שלה, סבתא זוהרה. נזכרת בערגה על ימים לא רחוקים עת הציעו לה זיווג את בנימין, הבחור פליט השואה, איך לעגו לו אחיותיה וכינו אותו מאחורי גבה "אשכנטוזי" , כיצד ניחמה אותה אמא, ועודדה את רוחה הנופלת :” יא בינתי, מארי, הוא בחור טוב, הוא לא כמו הגברים שלנו, הוא יעזור לך בבית, יעזור לך בגידול ילדים. הוא חרוץ. היי בטוחה אתו" . גם אביה נתן ברכתו לזיווג זה, אף מילה רעה לא שמעה ממנו.
אביה לא היה מהדברנים, מהלך היה חרישית עטוף בג'לביה לבנה מכף רגל עד ראש, מכונס היה על גבי המיטה ומסתפק בכוס תה ומעוגיות מרודדות שקראו להן "אל-רייף" הן היו מזונו היחיד בימות החול. פיו לא פסק מלגרוס פסוקי תהילים. בניו ובנותיו נהגו בו כבוד רב, ונמנעו מתוך כבוד לשהות במחיצתו. לעיתים השמיע הערה או גערה כאשר פרט זה או אחר לא מצא חן בעיניו. בניו ובנותיו ידעו להקשיב לכל מלמול שלו ועתה מנוחתו עדן.
סבתא זוהרה ,נטלה את מושכות ניהול משק הבית ובתוך כך ניהלה למעשה גם את חיי המשפחה של כל יוצאי חלציה .הנישואים האהבות הקנאות והשנאות, הבישולים, ההצלחות ,הקניות והרכישות, הריבים וההשלמות כולם נוהלו על ידי האימא במומחיות ובשקט רב. ידה הייתה בכל, אך דבר לא העיד כי ידיה בחשו בו. מוצאת עצמה עדה להקטנה שמכלימה רבקה את מרים, היא מחבקת כלאחר יד את מרים בתה הקטנה ומנחמת אותה - " גבר שלך כמו ארטישוק, אם תורידי את כל הקליפה תמצאי בפנים את הפרי הטעים, יש גברים כמו לוז צריך לשבור אותו כדי להגיע לפרי, את בנימין שלך צריך רק לקלף" . 
רגעים אחדים לאחר מכן תבקש מרבקה לעזור לה בניקוי החרשוף והתקנתו לתבשיל עם נתחי עוף. כשתסיים את הקילוף והניקוי תנקה פרקי אצבעותיה בפלחי לימון, ותגניב מבטים לעבר רבקה בתה. זו תשאל בפליאה -"מה קרה אימא? האם משהו לא בסדר איתי?” -לא, יא בינתי, הכל יתברך שמו טוב, הלימון באצבעותיי מחמיץ פני" -מאמא, מה יושב לך על הלב? - אני חושבת על מארי אחותך, מכאיב לה שהגבר שלה לא כמו שלכם. - מה היא כבר בכתה לך , כמו תינוקת רצה אלייך על כל דבר קטן ! - דווקא, היא לא אמרה לי כלום, אמא מרגישה פצע בלב של הבת שלה,זה אוכל אותי כמו תינוק יונק שדי אימו , כאב שלי עושה לי חור בלב!
סבתא זוהרה כבר לא צעירה, רגליה כשלו מלכת,והמחלה הארורה אכלה בה כל חלקה טובה,עדיין הייתה מייחלת לשוב ולשלוט במשפחתה, לצערה באו ימים בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת... וסבתא ממהרת לפרש למארי בתה.."ביום שיזועו שומרי הבית" - אלו הכסלים והצלעות. "והתעותו אנשי החיל" - אלו שוקים, "ובטלו הטוחנות" - אלו שיניים, "וחשכו הרואות בארובות" - אלו עיניים. 
נבוכה מארי שאינה יכולה להישען על סבתא זוהרה, כמה הייתה נותנת לקבל רק עוד חיבוק קטן, רק מילה טובה, עכשיו אמא זקוקה לה, נמנעת לספר לה על כאביה,לא להכביד על מחלתה.