הגיע השלב של אספות ההורים, הרגע בשנה בו ההורים מגיעים ומתנפלים עלי בשאלות ותחקירים: איך היה הבן שלי, האם הבת שלי היא אכן הילדה הכי מדהימה בעולם כולו וכמובן שאני יודעת להחמיא, מוצאת את נקודות האור בכל תלמיד ותלמיד אבל לפעמים יש גם רגעים קשים: אחרי שאמרתי כמה הוא יצירתי, קשוב, חברותי עלי לגשת לעניין – חולשה במתמטיקה, פוטנציאל להפרעות קשב וריכוז, מפריע לחבריו או פשוט לא מכין שיעורי בית. להורים קשה לשמוע דברים רעים על הילד שלהם גם אם מדובר בנקודת תורפה שמוכרת להם מהבית. התגובה האוטומטית הראשונה היא אנטגוניזם, הם כועסים שטרחתי לציין זאת למרות שברור שאני מציינת זאת בשבילם – כדי שהם ידעו וביחד נוכל להתגבר על המכשולים ולהביא את הילד להישגים הגבוהים ביותר. אבל במקום שנעבוד ביחד, הם מעדיפים לסנגר על הבן או הבת שלהם ולהתנגד לכל טיפול, הצעת שיפור ורק אחרי שהם חוזרים הביתה עצבניים, חושבים על הנושא, מבינים שאני צודקת – רק אז מגיע הטלפון של אוי, כן, בואי נטפל. בקיצור, שעות על גבי שעות של שיחות ורק אחר כ ך נופל להורים האסימון. לפעמים שווה להקשיב לנו המחנכים, לא להתנגד, לחשוב על שיתוף פעולה זה לא בשבילנו – זה למען הילדים שלכם! |