קראתי ספר

רומן רוסי

כתב מאיר שלו    יצא לאור בהוצאת ספרים עם עובד

   לפני שנים החלטתי לא לקרא דבר מאת הסופר הנ"ל, לאחר תקרית שקרתה לי בביתי. מתוקף הנסיבות הזמן והאירועים האיש שלי לא למד תנ"ך, ואז יצא לאור ספר שכתב מאיר שלו  "תנ"ך עכשו" ובו הוא מתאר את התנ"ך מזוית הראיה שלו. ספר מלא הומור ובקורת קטלנית על המקרא. לא קראתי את הספר לפני שרכשתי אותו כמתנה לאישי ולא תארתי לי מה יקרה בבית. אישי קרא כל מילה, פסוק ואפילו סמני פיסוק והתיחס אליהן כאמת לאמיתה ואפילו יותר מכך. ולא עזרו לי הטענות שזו רק דעתו של  הכותב, לא כך הם פני הדברים במקרא וכו'. כל כך כעסתי על הסופר והחלטתי לא לקרא עוד מיצירותיו. בכל פעם שנודע לי על יצירה ספרותית שלו שיצאה לאור, איחלתי לו בלבי הצלחה, אבל לא התקרבתי אליה כלל, בזכרי את מה שעולל לי ספרו על המקרא.

והנה הגורל רצה, שיום אחד שוטטתי בבית כשאני מחפשת דבר מה, כמובן שיש כל כך הרבה מה לקרא ומשום מה לפעמים יש את ההרגשה הזו, שהכל לא מתישב איך שהוא ובעצם השארתי בצד את הספר שקראתי באותו הזמן, זנוח ומבויש ואז נתקלתי בחדרו של נכדי, בספר רומן רוסי. והרי כידוע הבטחתי לי לעצמי, שלא אגש לספר משל הסופר הזה. משום מה התפתיתי ופתחתי את העמוד הראשון וקראתי, אחר כך המשכתי והמשכתי ואז נכדי ראה אותי קוראת ושוכחת מהעולם והעיר: "סבתא כשתגמרי אני אקרא." סתם ככה מה הוא חשב שאקרא את הספר של הסופר הזה??? אבל זה בדיוק מה שקרה. לא יכלתי להפסיק לקרא.

לבסוף כשסיימתי היו לי מספר תובנות ומסקנות.

ראשית אני ממליצה על כל חובבי הקשת המזרחית וכל המקופחים המסכנים, שזה יהיה ספר החובה שעליהם לקרא לפני שממשיכים בפעילות נגד הקיבוצים והמושבים והישוב החלוצי שבידיו ובאצבעותיו עבד ויסד למזלנו את המדינה הזו.

ולפני שהם רוצים לחטוף ולגזול את האדמות, שעובדו במשך עשרות השנים וכך גם קבעו והגנו על הישוב כלו, לפני שהם מניפים את המאכלת שלהם על כל אותם שבדמם, שבעבודתם הקשה ובדמם הרוו את הארץ שתתן פריה, אנא מכם אנשים חושבים כמקופחים, אנא מכם, קראו את הספר המספר על תולדות ארצנו בקטע זה של ההיסטוריה, כאשר קומץ של משוגעים לדבר, קמו ועשו מעשים גדולים מהחיים.

ובמקום להודות להם, אתם באים לגזול מבניהם את האדמות שלהם . ולפני שאשאל אתכם, למה? אספר שהספר  בקריאתי אותו, הזכיר לי ספר אחר, ספר אשר קבל פרס אדיר, ספר המספר גם כן כמו הספר הזה, על מעשה מיתי, גדול, שמו "מאה שנים של בדידות", נכתב על ידי הסופר הקולומביאני גרסיאס מרכס.

אלא ש"רומן רוסי" יפה אלף מונים מאותו הספר. שם האנשים שחצו את הסיירה בגבורה רבה ובקורבנות גדולים  ויצאו למלחמות שהוביל גנרל בשם כל כך מבטיח כמו בואנוס דיאס, כלומר ימים טובים, שם לא ראיתי מטרה חוץ מאשר התישבות על חשבון משהו אחר, שכבר ישב שם (ושלא קנו את הקרקע, בנגוד לאותם קבוצניקים ומושבניקים שקנו או קנו על יי אחרים שתרמו). לא ראיתי למה פתאום כל זה, כלומר אותה התישבות בארץ הזרה, לא להם? מי הביא אותם לשם, מה המטרה או הרעיון של כל זה. לעומת המתישבים כאן, שהתנערו מהדת והחלו בחיים חדשים באדמת טרשים עקשנית, שלבסוף נענתה להם והם נִטְעוּ בה. לסוף הספר ההוא כמו הקללה התגברה עליהם ולמרות נסיונות האם הקשישה להתגבר על הנמלים המתקיפים את הבית, הרי שהשגעון של בעל הבית התגבר ולא היתה תקומה. וכאן הסוף דוקא כאשר הבן השובב מתחבר אל בת החזן ונולדים הילדים והמשפחה מתרוממת מעל כל מה שקרה לה ועל או סביב הקברים, הם מקימים מטע חדש, פורח וקולות הצחוק נשמעים והילדים מקפצים על כתפי האיש הגדול והחזק, כל זה מעודד כל כך והתקוה לעולם טוב ושמח מסיים בנימה אופטימית מאד.

שמחתי לקרא את הספר.

אגב לא רק לחברי הקשת המזרחית אני ממליצה לקרא אותו, טוב עליהם חובה לקרא אותו, אלא כמובן לכל אוהב ספר טוב.