מונית השירות החלה להאט באלוזרוב פינת אבן גבירול. היה נראה שפקק מתחיל והחלטתי לרדת ולהמשיך עד הבית ברגל.

פתאום הרגשתי קל נורא, החורף עטף אותי באורבניות מלטפת ואני חולף בקלות על פני המכוניות הצופרות בייאוש.

אני שונא כשצופרים לידי. בכלל, אני עוד זוכר מהתיאוריה שמותר לצפור רק כשמדובר בסכנה. אני עוד יכול איכשהו להבין כשצופרים למישהו ש"נרדם" ברמזור, אבל בפקק? מה התועלת?... וזה נורא כשצופרים לידך ואתה הולך ברגל. מרעיש וכואב. ובכלל - אני שונא רעש. שונא את מפוח העלים בבוקר ואת האופנועים הכבדים המאיצים (אבל לפחות לגבי האופנועים, אני יכול להתנחם בכך שמי שבוחר לנסוע על אופנוע מרעיש, כנראה מפצה על בולבול קטן).

באיזור הדואר מישהו על ספסל מלמל לקראתי שאין לי מה ללכת, שיש שם חפץ חשוד ולא נותנים לעבור ובאמת ראיתי הרבה אנשים עומדים על המדרכה כשהמשטרה מעכבת אותם ולא נותנת לעבור.

בלי להאט אפילו פניתי לאלחריזי. משם לפרדס והנה אני כבר בגן העיר וחוזר לאבן גבירול אחרי האזור שנחסם למעבר. ורק פקק התנועה הולך ומחריף. זו גם שעת העומס והמכוניות והאוטובוסים צופרים כולם בתסכול וייאוש.

גם הפעם הייתה איזו נחמה לצד רעש ה"ביפ, ביפ, ביפ" המחשבה שלפחות אני הולך ברגל ואהיה עוד מעט בבית, ולא תקוע כמו ההמון הוולגרי הזה שצופר ומצפצף.

בכיכר רבין ראיתי פתאום את אוהל המחאה/הזדהות עם תושבי שדרות. וקבוצה של בני נוער (בעיקר בנות עם חצאיות ארוכות) עמדו לצד הכביש וביקשו מהמכוניות לצפור אם הן מזדהות עם שדרות. המכונויות ללא ספק צפרו.

לרגע חשבתי אולי לעצור באוהל, לראות מה קורה שם, אבל נהיה לי קצת קר ועדיין רועש והחלטתי להמשיך ולעלות למסריק (שאגב - הפקק כבר התפשט אליו וגם הרעש)

אולי גם אני קצת מצפצף. עובר בקלות על פני אוהל המחאה כפי שעקפתי את החפץ החשוד. כאילו כל המצב הזה לא קשור אלי.

מצפצף על כולם.

אולי יום שישי אני אעשה לשדרות להזדהות. לסצינה של השופינג שם. מקווה שלא יהיו פקקים בדרך.