כותרות TheMarker >
    ';
    0

    ממד הזמן בחיינו

    0 תגובות   יום ראשון, 10/1/16, 17:46

    ממד הזמן בחיינו

     

    התעוררתי הבוקר עם דלקת חמורה ברגל,

    לא יכולתי לדרוך על הרגל,

    מכיר את התופעה.

    מידי פעם שאני מאמץ את הרגל,

    מעל המהירות המותר בחוק, הגוף מתנקם.

    חיי עם החרא הזה מעל שלושים שנה,

    מאז שנפצעתי בצבא.

    בקיצור צריך אוברול או מנוחה של יומיים,

    אנצל את הזמן הזה לחשבון נפש.

    חשבתי על ממד הזמן שחולף כול כך מהר,

    ואיך הצעתי נשואים לגרושתי,

    זוכר איך בפסח 1978 ,

    חזרנו מאילת לבית הורי ,

    הסתכלתי על החיילת ולה זוג עיניים גדולות,

    בצבעם החום שחור , וזוג הצמות שלראשה,

    נשקתי לשפתיה החושניות ושאלתי אותה.

    את אוהבת אותי ?

    מאוד היא ענתה,

    הסתכלתי שוב לתוך עיניה ואמרתי,

    תספרי מהיום שלושה חודשים,

    ואנחנו בעל ואישה כדת משה וישראל.

     וכך באמת היה למרות שכולם היו בטוחים,

    שהנישואים האלה לא יחזיקו מעמד,

    ולמרות כול התחזיות החזקנו מעמד,

    שלושים ושבע שנה.

    ב- 1979 הפכתי לאבא צעיר,

    זוכר את אותו בוקר שבני בכורי נולד,

    יצאתי בשש בבוקר מבית חולים סורוקה בבאר שבע,

    לכיוון בית חמותי בשכונה א'

    כול הדרך לא הספקתי לחייך לעצמי,

     שמידי פעם אני מזכיר לעצמי,

    קובי , אתה אבא.

    והיום מסתכל עלי איזה ילד קטן,

    שהשנה עלה לכיתה א' שאומר לי,

     סבוש , אני רוצה מיץ תות בננה.

    אלה השניות בהן הבנתי שהחיים,

    וממד הזמן הפכו אותי לסבא.

    הזמן , עוד נקודת ותחנה בחיים,

    ויש עוד קמט וכמה שיערות שהלבנו,

     והזין כבר עושה טובה שהוא עומד,

     והרגל שמידי פעם תופסת דלקת קטנה,

    ומשאירה אותי עוד יום מושבת.

    לכן כיום אני מבין שהיופי הוא דבר בר חלוף,

    לכן יותר חשוב לי כיום,

    זה להיות בן אדם עם יושרה פנימית,

    ואת התכונות האלה למדתי להכיר מחדש,

    אחרי שהבנתי כמה דברים על עצמי ועל אחרים.

    חלפו להן כמה שעות בהן שכבתי כמת חי,

    כול תנועה מיותרת גרמה לגוף טראומה,

    למזלי ולא כהרגלי הפעם לקחתי ,

    כמה תרופות להורדת חום וכאבים,

    תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה,

    לקחתי בחשבון כמה קילומטרים עלי לעבור מידי יום,

    ומתוך ניסיון חיים ידעתי מה הבעיות הצפויות להתעורר,

    ואלה שלא השארתי לגורל.

    לא הרחק על גדות הנהר ישבנו שתי נערות צעירות,

    משבט קקסינואה כשהן חשופות חזה.

    ישבתי והסתכלתי על הנערות שאולי לא יודעות,

    מה זה טלוויזיה, או משחקי ווידאו.

    מה זה סרט טוב או לאכול מנה פלאפל בתל אביב.

    או איך זה לשתות בירה במועדון,

    הסתכלתי על השדיים והפטמות הזקורות,

    להן כחלק מהנוף הפסטורלי,

    ושאלתי את עצמי האם הן יודעות מה תפקדו,

    של השד בפן המיני.

    מעניין אם הן יודעות לאיזה אורגזמה עוצמתית,

    יכול הדגדגן הקטנטן הזה לחולל בגוף האישה ?

    צריך לראות את השרותים בכפר בכדי להבין,

    לאן לקח אותנו החומר וחוסר הצניעות,

    במקומות כאלה שהן חשוכי אל,

    לומדים לומר תודה לבורא עולם.

    אצלנו ההפך הוא , כמה שיש יותר רוצים עוד,

    והעוד הזה לא נגמר כאותו עשיר,

    שלפני מותו השביע את אשתו,

    שתקבור איתו ביום מותו את כול רכושו,

    וכך עשתה כמצוותו ביום מותו.

    בערב חברתה הטובה שהגיע לנחם,

    שאלה על פשר מעשיה המטופשים,

    הסתכלה האלמנה הטרייה על חברתה,

    ואמרה , את הכסף השארתי בבנק,

    בתוך הקבר השארתי לבעלי צ'יק,

     שיפרוט אותו.

    זה בדיוק מה שאנחנו עושים,

    חושבים שאפשר לקחת את כול ההון שצברנו,

    לעולם הבא , מוכנים לעשות הכול בשביל כסף,

    גם במחיר של להפסיד אהבה.

    ''

     

     

    קובי רואה כותב... 



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל