עסוק כל כך בלטייל , ללמוד , לעבוד , להתאמן , להזדיין , רק כדי לא להקשיב לשקט שאורב מעבר לפינה. רק לא להכיר בעובדה מוגמרת שמציינת את נקודת ההתחלה ונקודת הסיום שממנה אין מנוס. היא עזבה.

  אז בהתחלה זה קל. לא סתם אומרים שיש להיזהר מחיות פצועות. הכאב והכעס הם מקור מעולה לאנרגיה ויוזמה. הבוקר סימן יריית פתיחה לאתגר כל חלק בתוכי.

הצמיגים האלה ? 7 ק"מ ריצה כל בוקר והם היצטמקו לכמה תמונות לא מחמיאות.

נכון שרציתי ללמוד לנגן ,לבשל , לטפס ? יאללה , יש עכשיו את כל הזמן שבעולם.

מה עם הבחורה החמודה הזאת מהקומה השלישית ? חיות פצועות לא יודעות פחד מהו.

רק לא ... רק .. לא לשבת סתם בבית , לא לעצור, לא לנוח. ננוח כשנמות.

  ובכל יום המומנטום מצטבר והמגדל נעשה גבוה יותר. בכל יום נהייתי חזק יותר , רזה יותר, מהיר יותר ,חכם יותר וצברתי אוסף הולך וגדל של טריקים זולים יותר ופחות על מנת להרשים .. את האחרים ,אותי ואולי (לא העזתי להודות, אפילו לעצמי) אותה.

  יום אחד ,המגדל הפסיק לגדול. הוא נתקע ,נעצר בדופן בועת הזכוכית ולא יכל ליצור בה אפילו סדק, אפילו שריטה. ואז זה שקע בתודעה. לא היה לאיפה להסיט את המבט. הבועה הקיפה והגדירה באופן מלא את הגבולות של העולם שלי. העולם שלי בלעדיה.   

 מה עכשיו ? מה הציפור חושבת לעצמה לאחר שמיפתה את גבולות הכלוב שלה ? 

המגדל מגלה סימני עייפות, סדקים נפערו לאורכו ולרוחבו, ואני לא מוצא בי רצון לתחזק אותו. בסך הכל בשביל מה ? הבועה עדיין מסביב והיא גאה, איתנה ומחייכת מתמיד.

ובכל זאת עם כל תחושת הכובד, עם כל תחושת העייפות, אני לא רואה ברירה מלבד להרים את הראש , לקחת את השפכטל ולחזור לתחזק שוב את בבליקו שלי. לא את הכל ... איבדתי כל אשליה בנוגע לפאלוס המחמד שלי. אני כבר לא מתחזק רשימה ג`יימס בונדית של כישורים ויכולות, אני פשוט בשקט בשקט חוזר לעשות דברים שאולי ,בבועה הזאת שכרגע אין לי מוצא ממנה,נותנים לי נחמה ואולי אפילו חיוך.

אוהב ...