מוני חברי כתב - השבת פרשת "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שתי אותתי אלה בקרבו" , בפרשתנו מספר על המשך שלושת המכות שנחתו על מצרים והם: ארבה, חושך, ומכת בכורות, ובהמשך הפרשה בנ"י מצווים על חג הפסח וכל ההלכות שמסביב, ובסיומה של הפרשה בנ"י נגאלים מעול שעיבוד מצרים והופכים להיות בני חורין ועצמאיים. השאלה שנשאלת היא מדוע הדרך לגאולה ולעצמאות צריכה להיות דרך כל כך ארוכה וכואבת ובעלת יסורים? הרי הקדוש ברוך הוא יכול היה להקל על כל הנוגעים בדבר. הלקח הברור כאן הוא שלגאולה ולחירות, בין אם הן גשמיות ובין אם הן רוחניות, אין ערך רב כאשר אינן מושגות במאמץ וייסורים, כאשר בני"י מצווים למרוח את הדם על המשקוף, הדם שמסמל את רגע הגאולה ההולך וקרב, "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" - חז"ל מפרשים את החזרה על הפסוק הזה פעמיים כהתייחסות לקורבן פסח ולדם ברית המילה. נראה שגאולה הוא משהו שצריך להרוויח ביסורים, כדי להיות יהודי אמיתי, כפי שהתורה מצווה עלינו להייות, יש צורך בהקרבה שנמשכת כל החיים ובדם שנלווה לה, גם בדור שלנו שעסוק במאבק גאולה וישועה, ברמה האישית וברמה הלאומית הרבה דם נשפך במאבק הזה, ולמען האמת, עדיין לא רואים באופק את הסוף. חלק ניכר מיהדות העולם במאה שנים האחרונות לא שרד ולא זכה לראות את התחלת הגאולה ואת עם ישראל שב להיות ריבון כאן בארץ ישראל, ומאלה שכן זכו יש רבים שאיבדו את הנחישות להמשיך בדרך עד הסוף, כל דור עובר משברים של אמונה, וכפי שהנביא מיכה מנבא (מיכה ז' ט"ו) "כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות" , התהליך הגאולה הכואב והיקר שבו התחלנו מתחרש מול עינינו, מי ייתן ונמשיך לראות אותו מתחרש בזמננו בהשלמתו המוצלחת ובייסורים מעטים ככל האפשר.

בפרשה ק"ה פסוקים = 105 - רמזים שערכם 105 : מזל חיי, הגולה והגאולה, יד אומן, כי ביום הזה, הוא מגן, הגאון היהודי.

שבת מבורכת חמימה שקטה שלווה מלאה בעונג.

 

 

ותודה למוני.