תחילה, איש לא שם לב.

ילד, בכיתה אלף, זימזם בשקט תוך כדי ציור של חבילת מצות לפסח. אם מישהו היה מתבונן בילד,

הוא היה מבחין שהילד כמעט נושך את לשונו בהיסח הדעת. וכל זה, בגלל שהציור של מצות הפסח

לא עלה יפה.

בהיסח הדעת, צייר הילד מצה שנראתה יותר משולשת מאשר מרובעת.

"בציור שלך", העירה המורה, "המצה היא כמעט בעלת שלוש צלעות".

"מה זה צלעות?", שאל הילד.

"צלעות", ענתה המורה, "זה הצדדים של חפצים", ענתה המורה.

"אצלנו בבית", אמר הילד, "צלעות זה אוכל כזה, של בשר".

המורה לא אמרה דבר וחזרה אל  הכיסא, ליד הלוח.

הילד המשיך לצייר.

כשסיים, שוב נראה לו שהמצה אינה מרובעת.

הוא הרים את הציור ושאל: "עכשיו זה בסדר, המורה?"

 "בטח! בטח!", ענתה המורה, בלי לקום מכסאה.

בבית הראה הילד את ציור המצה לאמא.

האמא הייתה עסוקה, לכן, בלי להסתכל ובלי לשים לב, היא אמרה: "יופי!".

בליל הסדר, היו שלוש מצות על השולחן מכוסות במפית.

כשכולם היו עסוקים בהגדה של פסח, הילד היה משועמם. הוא הזיז את הסכו"ם. כשאמא שלו

ראתה שהסכו"ם לא נמצא במקומו, קמה וסידרה את הסכו"ם.

הילד המשועמם חיפש משהו להתעסק בו.

הגדולים, אמא, אבא, סבתא סבא וכל השאר, היו עסוקים בהגדה וגם ניהלו וויכוחים וכל מי שרצה

להוכיח שהוא צודק, דיבר בקול רם יותר. וכך, הילד השתעמם.

הוא חשב:"אף אחד לא מדבר איתי!".

הוא רצה להיות כמו כולם, לדבר, לצחוק, אפילו שהוא קטן.

בגלל שהוא היה עצוב ובגלל שאף אחד לא שם לב, הילד הרים לאט את השוליים של המפה נכנס

ונעלם מתחת לשולחן.

"עכשיו הם יצטרכו לחפש אותי!", חשב הילד.

 הוא חיכה וחיכה, אבל אף אחד לא שם לב שהוא איננו.

"בעצם", אמר לעצמו, "אמא עסוקה, אז היא לא יכולה לראות שאני איננו! אז אולי אבא צריך

להשגיח".

 בדיוק  כשהוא חשב על אבא, הוא שמע אותו מתווכח בקול, על משהו. הילד הבין שגם אבא לא יכול

לשים לב.

הילד ישב שם, מתחת לשולחן, עצוב.

"אולי סבתא או סבא, יכולים לשים לב שאני איננו?", הילד הקשיב, אבל הוא שמע שסבתא כועסת על

סבא, כי הוא שותה יותר מדי יין וזה לא בריא בשבילו. וסבא כועס, כי "מותר לפחות פעם בשנה,

לשתות טיפ טיפה יותר יין".

"כולם עסוקים!", חשב הילד, "ואני בכלל לא חשוב!" ואחרי המחשבה הזו, התחילו דמעות להתגלגל

מהעיניים שלו, אפילו שהוא לא רצה, כי ילד בכיתה אלף, לא צריך לבכות!.

בהתחלה הוא חשב לסחוב את המפה, וכך כולם ישימו לב אליו. אחרי הרהור, הוא דחה את הרעיון,

מחשש שיטילו עליו עונש.

בתוך המחשבות האלה, עלה בליבו רעיון: הוא נזכר שהמורה בכיתה סיפרה על האפיקומן, שמותר

לגנוב אותו ולהחביא אותו וכל זה, בלי לקבל עונש.

הוא יצא מתחת למפת השולחן וכאשר איש לא שם לב (כי כולם התווכחו עם כולם), הוא גרר אליו

לאט את המצה החבויה בתוך שקית בד. לאט לאט הוא שב ונכנס אל מתחת לשולחן, נעלם ואיש לא

הרגיש.

בנתיים אמא וסבתא סיימו את הטיפול בכלי האוכל במטבח וחזרו אל הסלון. ועתה כולם התכוננו

לעסוק  בדבר אחד: למצוא את האפיקומן.

כולם חוץ מהילד, היו עסוקים בחיפושים ואף אחד לא שם לב לילד שאיננו.

החיפושים אחר האפיקומן התחלקו: אבא, שהוא גבוה, קיבל עליו את החיפוש על הארונות. סבא

בדק את כל הדברים הנמוכים, (מאחורי הטלוויזיה או הספה). אמא חיפשה במטבח וסבתא בחדר

האמבטיה למרות שכולם אמרו שזה לא מקום ראוי להחביא אפיקומן.

בנתיים הילד השתעמם ובכלל הייתה לו הרגשה שאף אחד לא מחפש אותו ולאף אחד לא איכפת

ממנו. הוא הרגיש עזוב ואפילו דימעה התגלגלה על פניו.

ובגלל שהוא היה כל כך הרבה זמן לבד, שם תחת השולחן, הוא התעייף ונרדם.

בנתיים כולם היו עסוקים בחיפוש אחר האפיקומן. איש לא שם ליבו לילד. לבסוף, אחד אחרי השני,

התייאשו כולם.

"לא יכול להיות!", אמר האבא, "אני! במו ידי! שמתי אותו, בתוך שקית בד לבנה, על הארון

במטבח!".

 ואימא שאלה:"אולי בכל זאת אתה התבלבלת?"

וככה היו כולם נבוכים, כי אמנם זה לא ממש מצווה להתעסק עם האפיקומן, אבל זה מנהג.

"מנהג זה לא מצווה, אבל כל עם ישראל  מחפשים עכשיו את האפיקומן. רק אנחנו לא!", אמר הסבא

בכעס.

אמא אמרה: "יכול להיות שזה נפל מאחורי הארון?".

אבא הלך למחסן, הביא משם סולם, טיפס  והציץ אל אחורי הארון.

"מישהו יכול להביא לי פנס?"

"אתה השתגעת? אם זה באמת שם, איך תזיז את הארון?"

אבא ירד מהסולם וקיפל אותו בעצבנות, הסולם נפל ברעש.

הרעש העיר את הילד שישן מתחת לשולחן.

הילד יצא משם, שיפשף את העיניים, פיהק ושאל: "מי רוצה את האפיקומן?"