הוש גלדיניז, הדיילת מחייכת. שוב בדרך לאיסטנבול. לא קונסטנטינופול, לא עותמאנים. לא טופ קאפי, לא המסגד הכחול. בטח שלא הבזאר הגדול. ושום שייט על הבוספורוס. מוסטפא כמאל אתאטורק – כן, בהחלט! איזו עוצמה שרמאנטית. עיר ענקית, מתפתלת, אנארכיסטית, כאוטית. ערב רב. אוטוסטראדות וגשרים, ארבעה מסלולים לכל כיוון, פקוקים. המוניות הצהובות משתחלות, סכנת נפשות. דוכני הדגים מצוחצחים, הירקות עם ריח של פעם, מסודרים טיפ טופ. מרפסות פתוחות. המלצר המבוגר מיישר את המפה, גאה בסינר המשובץ. אפס פילזן, פרוסות עבות של לחם לבן, קופטה. תמם. הנער מטאטא את המדרכה בתשומת לב. פנר בחצ'ה שוב מנצחים. נעל שפיץ מתפנקת על דוכן הציחצוח. הספר מגלח לאט, לאט, לאט; הזמן אצלו זורם אחרת. צ'אי בחצ'ה על המים: כוסות זכוכית דקיקות ועגולות חמוקיים, קוביות סוכר עטופות בנייר. עוד אחת, ועוד, בשקט. כולן כמאליסטיות כאן, אתה שם לב? שיחות שקטות. שחפים על האדוות, מעבורת חולפת. רוגע. איך לעזאזל מבטאים את זה?

איסטנבול של יומיום.

בוסטאנג'י: שכונה. לא הוד לה ולא הדר.

טורקים, סתם.

הם היו שם בשבילי, פתחו לי את ליבם ואת ביתם, כששוטטתי מפוחדת ברחובות. הם דאגו לי, אספו אותי, אימצו אותי אל חיקם, כשאתה, בפנים אטומות, גילגלת את המזוודה החוצה ונעלמת.

באיאן, הבה לימאני אינטרנשיונל? אווט, יס פליז. צביטה בלב. הביתה.