קיים בנאדם שהכותרת הזאת נכונה לגביו? אני תוהה. ואם יש בנאדם כזה, האם אני רוצה להיות במקומו? לפחות כרגע - כן. אני מוצאת את עצמי קבורה תחת העומס של השנים. כאילו נפל עלי ארון אצטבאות מלא ספרים ועיתונים ישנים. כאילו כל המקרים קרו לי, ועכשיו הם יושבים לי על החזה והבטן ומצמיתים אותי לקרקע.

היו תקופות ארוכות שהייתי בהן חברותית מאוד. רבים עברו את מפתן ביתי, הלכו ובאו, אכלו ושתו, צחקו ובכו. עכשיו הזכרונות שלי מתמקדים לא באופנים שבהם נהניתי מחברת אותם אנשים, אלא איך איבדתי אותם. תהלוכה שמתרחקת.

בזמנים מסוימים, חייתי כמו נוודת, מהגרת, פליטה. רציתי להתיישב בארץ אחרת. אך גם כשפרקתי מזוודות לא הצלחתי להרגיש שייכת. חזרתי לגור בעיר שאותה עזבתי בגיל שבע עשרה כאישה זרה. הזרות היא גלימת הרואה ואינה נראית שלי.

עד כאן הגעתי. עוד לא מצאתי את מקומי.