כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    What's there to see או על תיירים ובני תמותה

    47 תגובות   יום שני, 25/1/16, 22:04

    "המוות בא מאהבה", אבות ישורון.

     

    ''

     

    לפני יותר מחצי יובל שנים. תרתי את ארה"ב  בְּווֶאן, מהחוף המערבי לחוף המזרחי עם קבוצה של חברים אמריקאים  גדולים עלי בדור. בשעות הנהיגה הארוכות -  כשהגברים  נהגו  -  הבנות פטפטו, נמנמו ושחקו קלפים. הייתי הישראלית היחידה בוואן של אמריקאים והצעירה בחבורה.

     

    לאחר שעות, שבהן מילא  התירס את שדות  הראיה ונגע באופק, ואחר כך התחלף בערבות מלח בוציות, שהשתרעו עד אין סוף, עצרנו בעיירות שבדרך, למנוחה ולתיור.

    להפתעתי, אם לא תכננו ללון בעיירה,  נשאר הרוב בוואן , המשיך בעסוקיו ולא הצטרף לסיור במקום שאליו הגענו.

    What's there to see   אמרו ולא זזו מהוואן.

     

    ''
     

    עד היום אני תמהה על הקבעון, על העצלות, על חוסר הרצון לצאת לקראת, לראות, לחוש, להריח, לשאוף אוויר, לחיות את המזדמן, את הבלתי מתוכנן ואת הבלתי ידוע.

     

    אולי מאותה סיבה שבגללה לא יצאו המטיילים מהוואן, אנחנו לא מוכנים להפתח אל השונה ואל הבלתי ידוע, ובעיקר אל הבלתי ידוע הגדול מכולם, אל המוות. למה אנחנו פוחדים ממנו כל כך, למה אנחנו נסגרים, מכווצים שרירים, קופצים אגרוף, עוצמים עיניים -  הרי אף אחד לא  חמק ממנו עדיין.

     

     

    ''

     

    למה הרחקנו אותו מבתינו והעברנו את הנוטים למות לבתי החולים.  למה הפכנו את הגסיסה לסטרילית, לרחוקה מעינינו ומעיני ילדינו, לבלתי ידועה ולכן לבלתי אנושית ומפחידה. למה הפקדנו אותה בידי אנשי הדת או  בידי הרופאים, כאילו היו אלו סופרמנים כל-יכולים, ולא היא.

     

    למה לא להפתח אל המוות, להישיר מבט, להתבונן, להתכונן, אפילו לחלום אותו ולספר את החלום, כמו שמקובל למשל, בשבט הסנואי באפריקה,  לא עלינו, או נכון יותר, הלואי עלינו.

    שם בבוקרו של יום, נוהגת המשפחה להתכנס ולספר את חלומותיה. ילד שהובס וברח בחלומו מפחד אריה, מקבל  ממשפחתו הנחיות ו"שעורי בית" לחלום את האריה שוב, אבל הפעם להבריח אותו.

    גאוני!

     

    ''
     

    בספר "Creative Dreaming"  , שבעבר חרשתי אותו כאילו היה התנ"ך לפחות, כותבת  המחברת,  Patricia Garfield, PH.D

    As you recognize your own frightening images as your thought-forms you will free yourself from fear of them…. Recognition leads to fearlessness, which leads to freedom

     

    בהנחה דומה השתמש   פרלס   Frederick . S. Perls  מייסד ה"געשטאלט",  (תראפייה של התבנית). והוא שישם אותה  אל המוות וכמובן אל החיים, כשהוא מכיר בקושי שבתהליך.

    גם תרגול  מדיטציה ויוגה חותר לשחרר אותנו מפחד הדמויים שלנו, על ידי ההכרה שמדובר באשליות בלבד.

    "ספר המתים הטיבטי" למשל, מדגים את השחרור מפחד המוות באמצעות המודעות לאשליית החיים והמוות.

     

     

    ''

     

    לא זו בלבד,  שבעזרת כל פעולות המנע, כל ההדחקות, ההסתרות, ההרחקות -  לא נמחק את המוות ולא נשיג את הנצח, אלא גם את החיים ואת האנושי נפספס. נהיה סגורים, אטומים, משעממים, מקובעים, קפואים, פוחדים מהצל של עצמינו, נגיד What's there to see –  לא נצא לדרך בלי מפה, בלי תכנית ובלי ג'י.פי.אס, לא נראה ולא נשמע את  הבלתי צפוי, את החד פעמי, את המפתיע, שהועידו לנו החיים. לא נוציא לפועל את פוטנציאל החיים האין סופי הטמון בנו.

     

     

    ''

    למה הדבר דומה, לתייר, שיוצא לתור מקום חדש, אחרי שקרא עליו, ותכנן את הטיול לפרטי פרטיו וראה את התצלומים באינטרנט ובמדריכי התיור, ומה שנותר לו לעשות הוא לאשר את האימג'ים שקבע במוחו, או להתאכזב שלא התממש, מה שכבר התקבע.

    כשהכל מקובע וידוע, על התנסויות חדשות, על הפעלת חושים ותגליות, על סקרנות, אין מה לדבר – בקיצור מוות.

    הפחד הגדול, שסוגר ומקבע, הוא חטאם של המרגלים, ששלח משה לתור את הארץ. על חטא זה נענשו התיירים הראשונים: "וימותו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' " במדבר י"ד, ל"ז.

     

    עלינו, בני התמותה, תיירי העולם הזה, התרים את החיים -  הוטל לגלותם ולחיות אותם.

    בדיוק ליכולת זו, להתחדשות מתמדת של החיים, לראיית כל יום כאילו היה יומינו האחרון,  מפללת  לאה גולדברג  ב- "שירי סוף הדרך",

     

    "לַמֵּד את שפתותי ברכה וְשיר הַלל

    בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,

    לְבַל יהיה יומי היום כִּתְמול שלשום.

    לבל יהיה עלי יומי הרגל."

     

     

    ''

     

     בתמונות ,שכולן נקרו בדרכי, פה ושם,

    מלמעלה למטה:

     

      

    1. שדות אין סוף - ארה"ב

    2.הדבר האמיתי - אתיופיה

    3 שייט - אתיופיה

    4.אחרי שנאכלו - אתיופיה

    5.חלחול ענק , שרצה להיות בן אדם - אתיופיה

    6. חניה מוצלחת, מתחת לגשר בני ברית בירושלים

    7.חורף בטיילת שרובר - ירושלים

     

    כתבה וצלמה: באבא יאגה

     

    (C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (47)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/2/16 11:09:

      כל כך לא מסכים אתך.

      אנחנו מפחדים מהמוות כי הוא הפוך למה שאנחנו: חיים.

      (חווים, נהנים, לומדים, מתפתחים, מטיילים, מתרגשים)

       

      המוות הוא לא המשכם של החיים. המוות הוא גליוטינה של החיים, גדיעה, קטיעה והפסקה שלהם, כל כך מוחלט שאין חרטות ואין חזרות.

       

       

       

      מעתיק לפה קטע שכבר ציטטתי היום:

      'אבל לא יכול להיות שזה ככה, היא אומרת. חייב להיות פתרון כלשהו. דרך להחזיר אותו.

      לא יכול להיות שמתים וזהו.

      ומה אני יכול להגיד לה? עיניה הירוקות מבהיקות לשניה מטירוף, מתקווה.

      ותיכף חוזרות לנצנץ מדמע.

      הרי המיתולוגיה, באגדות, בסיפורי העם הישנים, תמיד מסופר על כאלו שהצליחו לחזור משם.

      (נופל מחוץ לזמן, דיויד גרוסמן.

       

      ואני כתבתי על כך גם: כאן.

        10/2/16 10:15:

      צטט: נומיקן 2016-02-09 09:46:19

      אחד הדברים הקשים בפחד מהמוות הוא כאשר איש קרוב נוטה למות, והוא יודע את זה ומבקש לדבר על זה, להיפרד, מהסים אותו, משתיקים: "שששש, אל תדבר ככה. הכל בסדר" ונוצר המצב של "בדידותו של ההולך למות. לצורך הענין מרתק ספרה של הפסיכיאטרית ד"ר אליזבת קובלר רוס - "המוות חשוב לחיים"
      נכון, מסכימה עם כל מלה ותודה על ההמלצה.

       

        9/2/16 09:46:
      אחד הדברים הקשים בפחד מהמוות הוא כאשר איש קרוב נוטה למות, והוא יודע את זה ומבקש לדבר על זה, להיפרד, מהסים אותו, משתיקים: "שששש, אל תדבר ככה. הכל בסדר" ונוצר המצב של "בדידותו של ההולך למות. לצורך הענין מרתק ספרה של הפסיכיאטרית ד"ר אליזבת קובלר רוס - "המוות חשוב לחיים"
        1/2/16 18:27:

      צטט: Eroit 2016-02-01 16:32:28

      Big Like אבל אני מבקש לדבר על החיים, לפחות על החיים הטובים ולא על הממורמרים המטישים. אבל אולי על החיים אחרי המוות, כמו שאמר דויד בואי: Look up here, I’m in heave
      זה פוסט על החיים, חבר, על הצורך לחיות אותם באמת, מה שיודע כל מי שמודע לזמניות חייו, קרי למותו, אין לי מושג למה שאחרי המוות.

       

        1/2/16 16:32:
      Big Like אבל אני מבקש לדבר על החיים, לפחות על החיים הטובים ולא על הממורמרים המטישים. אבל אולי על החיים אחרי המוות, כמו שאמר דויד בואי: Look up here, I’m in heaven
        1/2/16 08:41:

      צטט: sbhsport 2016-02-01 02:28:13

      המוות הוא הסוף שאחריו אין המשך...זה טבעי לפחד ממנו, אבל יש כאלה שלא, ולך תספר להם שככה הרבה יותר עדיף.

      אז אתה חושב שעדיף לפחד? זה משתק, לא?

        1/2/16 02:28:
      המוות הוא הסוף שאחריו אין המשך...זה טבעי לפחד ממנו, אבל יש כאלה שלא, ולך תספר להם שככה הרבה יותר עדיף.
        30/1/16 21:24:

      צטט: פוצקלה 2016-01-30 09:37:49

      פשוט מקסים מה שכתבת ואיך שכתבת כמובן.
      תודה רבה, פוצקלה, זה משמח אותי

       

        30/1/16 21:23:

      צטט: סיגל ש. 2016-01-29 22:19:08

      כל כך יפה כתבת ונכון...ולמרות שאני מסכימה אני לא יכולה להשתחרר מהפחד הזה בעיקר כלפי היקרים לי...וכן אני יודעת שזה מחלחל ומעכב גם אותם מלחיות כמו שאולי הם היו רוצים...אהבתי גם את המנהג של שבט הסנואי באפריקה...
      תודה רבה, סיגל, זה נכון קשה להשתחרר מהפחד הזה כלפי היקירים לנו, זה טבעי לגמרי. בדיוק לפני מספר ימים ראיתי באיזו תערוכת צילומים את בני שבט הסנואי וכל כך שמחתי
        30/1/16 09:37:
      פשוט מקסים מה שכתבת ואיך שכתבת כמובן.
        29/1/16 22:19:
      כל כך יפה כתבת ונכון...ולמרות שאני מסכימה אני לא יכולה להשתחרר מהפחד הזה בעיקר כלפי היקרים לי...וכן אני יודעת שזה מחלחל ומעכב גם אותם מלחיות כמו שאולי הם היו רוצים...אהבתי גם את המנהג של שבט הסנואי באפריקה...
        27/1/16 20:25:

      צטט: נערת ליווי 2016-01-27 14:02:53

      מוות הוא חלק מהחיים.

      כל מי שנולד ימות בסוף.

       

      מילים שלי ובטח של עוד 1000 אנשים

       

      השאלה היא לא אם נמות או איך, אלא מה נעשה כל עוד אנחנו נושמים על הכדור הכחול הזה...

      כן, כל מלה בסלע

       

        27/1/16 14:02:

      מוות הוא חלק מהחיים.

      כל מי שנולד ימות בסוף.

       

      מילים שלי ובטח של עוד 1000 אנשים

       

      השאלה היא לא אם נמות או איך, אלא מה נעשה כל עוד אנחנו נושמים על הכדור הכחול הזה...

        27/1/16 13:27:

      צטט: כתבינו -- מדווח 2016-01-27 12:58:37

      צטט: גילהסטחי 2016-01-27 12:57:31

      איני מוטרדת מהמוות, אני מוטרדת מהחיים.

      LIKE !

      כמו שעניתי לגילה

        27/1/16 13:25:

      צטט: גילהסטחי 2016-01-27 12:57:31

      איני מוטרדת מהמוות, אני מוטרדת מהחיים.
      הא בהא תליא, לא?
        27/1/16 13:23:

      צטט: גייסוןג'ייסון 2016-01-27 11:25:03

      פוסט מקסים (כרגיל) כמה אנחנו "מפספסים" כי אנחנו רוצים להיות חכמים ולא מופתעים.... אני אישית אוהבת לטעות בדרך ושונאת ספריי תיירות לפני שאני חווה מקום....
      גם אני אוהבת לטעות ולתעות, תודה
        27/1/16 13:22:

      צטט: עמנב 2016-01-27 09:22:34

      כל הכבוד למסה ולתמונות המלוות. הצלחת לשלב בין דברים רחוקים זה מזה, למסכת אחת בעלת מסרים ברורים. קיימת תפישה בתרבויות המזרח, שבאה לידי ביטוי מובהק בענף בפילוסופיה ההודית שבו אני עוסק - אדוואיטה וודאנטה .על פי אותה תפישה, המציאות כפי שהיא נתפשת על ידינו, מעוותת, כתוצאה ממגבלות החושים והשכל. אם נצליח להתעלות מעבר להם, נגלה שאין בעצם הבחנות והכל אחדות אין-סופית. אין הבחנה בין חי-צומח-דומם, בין אדם לאל, וגם לא בין חיים ומוות. כל טוב, עמוס.
      תודה, עמוס, על התוספת שלך
        27/1/16 13:20:

      צטט: התרנגול 2016-01-26 19:44:31

      באירופה יש משהו מעניין ויפה בכל חמישה מטר. מי שחוצה את אמריקה במעונית רואה רק תירס 80 אחוזים מהנסיעה. עכשיו, פופקןרם זה נחמד, אבל מוסיפים שם על זה חמאה שמתחממת ומסריחה הכל.
      אוי הסרחון של הפופקורן, לפעמים מגרה, לפעמים דוחה

       

        27/1/16 13:18:

      צטט: bonbonyetta 2016-01-26 19:02:47

      *

      אוי חברה, איך שאת כותבת, וכמה אני אוהבת את ההקפות הללו שמשולבות בית התמונות והמסעות. ככה אני אוהבת לטייל. מלמטה על פני השטח, לא כמו תייר מלמעלה ולסמן מכוקומות שהיית.

      ו whats there to see

      תמיד יש הרי מה לראות, גם אם נוסעים לאותו מקום כמה פעמים, יש מה לראות, וזה אף פעם לא אותו דבר.

      אני דווקא לא למחזר פוסטים אפילו שהם אקטואליים, לא לך, מפני שלך יש כל כך הרבה מה לכתוב על כל כך הרבה מקומות, שבאמת לא חסר....על אותו עקרון, תמיד יש מה לכתוב. קריצה

      תודה, בונבון, לגבי הסייפא, אני מתלבטת בעצמי

        27/1/16 13:08:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2016-01-26 18:49:14

      פוסט נפלא. תודה. מתחברת לגמרי ל שלילת ה What's there to see, מאידך, פחות מיודדת עם מר-המוות, מסיבות אישיות. ממש לא בוער לי , נשארו עוד עמה משימות...
      הלואי, הלואי שתשלימי אותן בכייף ובבריאות טובה, לקבל אותו זה לחיות באופן הכי מלא שאפשר ולהעריך את החיים.

       

        27/1/16 13:04:

      צטט: boby28 2016-01-26 18:44:42

      אהבתי את התמונות, ואת הקטע לגבי הדיבור על החלומות של שבט הסנואי באפריקה, יש משהו נחמד ומשחרר בלספר על חלומות ולנסות לנתח אותם. בקשר למוות, אני חושבת שיותר מפחיד להרגיש סטטי בחיים מאשר לחשוב על המוות..
      מסכימה אתך לגמרי, סטטי בחיים זה בעצם למות!
        27/1/16 13:03:

      צטט: שטוטית 2016-01-26 14:29:22

      כמה יפה ונפלא שאת פותחת בציטוט מאבות ישורון: "המוות בא מאהבה" מעשיר לקרוא מהגיגייך ולצפות בצילומייך. תודה !
      איזה כייף, תודה רבה, שטוטית
        27/1/16 12:58:

      צטט: גילהסטחי 2016-01-27 12:57:31

      איני מוטרדת מהמוות, אני מוטרדת מהחיים.

      LIKE !  

        27/1/16 12:57:
      איני מוטרדת מהמוות, אני מוטרדת מהחיים.
        27/1/16 11:25:
      פוסט מקסים (כרגיל) כמה אנחנו "מפספסים" כי אנחנו רוצים להיות חכמים ולא מופתעים.... אני אישית אוהבת לטעות בדרך ושונאת ספריי תיירות לפני שאני חווה מקום....
        27/1/16 09:22:
      כל הכבוד למסה ולתמונות המלוות. הצלחת לשלב בין דברים רחוקים זה מזה, למסכת אחת בעלת מסרים ברורים. קיימת תפישה בתרבויות המזרח, שבאה לידי ביטוי מובהק בענף בפילוסופיה ההודית שבו אני עוסק - אדוואיטה וודאנטה .על פי אותה תפישה, המציאות כפי שהיא נתפשת על ידינו, מעוותת, כתוצאה ממגבלות החושים והשכל. אם נצליח להתעלות מעבר להם, נגלה שאין בעצם הבחנות והכל אחדות אין-סופית. אין הבחנה בין חי-צומח-דומם, בין אדם לאל, וגם לא בין חיים ומוות. כל טוב, עמוס.
        26/1/16 19:44:
      באירופה יש משהו מעניין ויפה בכל חמישה מטר. מי שחוצה את אמריקה במעונית רואה רק תירס 80 אחוזים מהנסיעה. עכשיו, פופקןרם זה נחמד, אבל מוסיפים שם על זה חמאה שמתחממת ומסריחה הכל.
        26/1/16 19:02:

      *

      אוי חברה, איך שאת כותבת, וכמה אני אוהבת את ההקפות הללו שמשולבות בית התמונות והמסעות. ככה אני אוהבת לטייל. מלמטה על פני השטח, לא כמו תייר מלמעלה ולסמן מכוקומות שהיית.

      ו whats there to see

      תמיד יש הרי מה לראות, גם אם נוסעים לאותו מקום כמה פעמים, יש מה לראות, וזה אף פעם לא אותו דבר.

      אני דווקא לא למחזר פוסטים אפילו שהם אקטואליים, לא לך, מפני שלך יש כל כך הרבה מה לכתוב על כל כך הרבה מקומות, שבאמת לא חסר....על אותו עקרון, תמיד יש מה לכתוב. קריצה

      פוסט נפלא. תודה. מתחברת לגמרי ל שלילת ה What's there to see, מאידך, פחות מיודדת עם מר-המוות, מסיבות אישיות. ממש לא בוער לי , נשארו עוד עמה משימות...
        26/1/16 18:44:
      אהבתי את התמונות, ואת הקטע לגבי הדיבור על החלומות של שבט הסנואי באפריקה, יש משהו נחמד ומשחרר בלספר על חלומות ולנסות לנתח אותם. בקשר למוות, אני חושבת שיותר מפחיד להרגיש סטטי בחיים מאשר לחשוב על המוות..
        26/1/16 14:29:
      כמה יפה ונפלא שאת פותחת בציטוט מאבות ישורון: "המוות בא מאהבה" מעשיר לקרוא מהגיגייך ולצפות בצילומייך. תודה !
        26/1/16 10:38:

      צטט: rossini 2016-01-26 06:21:06

      עיניים לו ולא יראו,יש אומרים.

      אצלך אין מצב.

      על המוות? נו טוב,כבד על הבוקר. אשוב בשעה נוחה יותר...מגניב

      איזה כבד, מה כבד?! והגית בו יומם ולילה, תהנה מהחיים!

        26/1/16 10:37:

      צטט: חנה וייס 2016-01-26 01:44:33

      הספר החדש של לאמה זופה רינפוצ'ה נראה כמו ספר תנ''ך, קצוות הדפים מוזהבים, סימניה מבד...

      הוא נקרא:

      איך להנות מהמוות

      How to Enjoy Death

      ואללה, תודה, אחפש

        26/1/16 10:35:

      צטט: הרוזנת Von Homme 2016-01-26 01:00:27

      "גם יהודית רביץ באה מאהבה" - יענקלה רוטבליט :)
      את צודקת, אפילו כולנו! מגניב
        26/1/16 10:34:

      צטט: כורך דברים 2016-01-26 01:00:20

      עם דגש על "עדיין". (כתוב ממש לפני התמונה של השייט).
      נכון, כל עוד אנחנו פה, זה רק עדיין, הכל!

       

        26/1/16 10:33:

      צטט: ~בועז22~ 2016-01-25 23:03:40

      הזכרת לי משהו מהעבר שלי..., כשהייתי קטן פחדתי מהחושך. דמיינתי לעצמי שהוא חיה גדולה שמתחבאת מתחת למיטה שלי. אחי הגדול פתר לי את הבעיה: הוא קנה לי פנס-כיס קטנצ'יק. אם תתעורר בלילה, תדליק את הפנס ותאיר מתחת למיטה והחיה תברח..., כך הורה לי. זה עבד!!! (-:
      נכון, אני יודעת, ניסיתי את זה על בני וזה אבד. אצלו היתה איזו מפלצת בארון

       

        26/1/16 10:31:

      צטט: הקשתית 2016-01-25 23:02:30

      אחלה חוויות ארגת לנו בצרור זיכרונותייך ...ושאפו על הרוח הצעירה שבך שיודעת לנצל את האושר האמיתי בחיינו,הכאן והרגע ♥
      ארגתי ואני ממשיכה לארוג כל עוד אני פה! תודה קשתיתי
        26/1/16 10:30:

      צטט: איציק אביב 2016-01-25 22:45:41

      מהות חיים ממוקדת.
      תודה, איציק, גם התגובה שלך
        26/1/16 10:28:

      צטט: כתבינו -- מדווח 2016-01-25 22:39:45

      עוד יצירה נפלאה מבית היוצר והזכרונות שלך.

      גם אני רואה לצערי מוות וכמעט מידי יום.

      התגובה ההתפלצותית והכיווץ שתארת,

      כל כך אופייניים לחברה שלנו אנו, כאילו זה מדבק !

      זה שאת לא נחשפת למוות ברמות שאני נחשף אליו

      והגעת למסקנה הנפלאה והמדוייקת שציינת,

      ראוייה להערכה רבה ואף הוקרה !

       

      רק כך באמת מעריכים ולומדים את החיים הכי טוב שאפשר.

      הנה תצלום שלי בעבודה, אני מניח שתצליחי לעבור אותו בשלום (:

      תודה רבה, כן, אני יודעת שאתה מתחכך בו כל הזמן,  אני נחשפתי אליו גם כן לא מעט, ומזה נובעת אהבת החיים, הצצתי בתצלום, תודה רבה לך. לחיינו!


        26/1/16 06:21:

      עיניים לו ולא יראו,יש אומרים.

      אצלך אין מצב.

      על המוות? נו טוב,כבד על הבוקר. אשוב בשעה נוחה יותר...מגניב

        26/1/16 01:44:

      הספר החדש של לאמה זופה רינפוצ'ה נראה כמו ספר תנ''ך, קצוות הדפים מוזהבים, סימניה מבד...

      הוא נקרא:

      איך להנות מהמוות

      How to Enjoy Death

        26/1/16 01:00:
      "גם יהודית רביץ באה מאהבה" - יענקלה רוטבליט :)
        26/1/16 01:00:
      עם דגש על "עדיין". (כתוב ממש לפני התמונה של השייט).
        25/1/16 23:03:
      הזכרת לי משהו מהעבר שלי..., כשהייתי קטן פחדתי מהחושך. דמיינתי לעצמי שהוא חיה גדולה שמתחבאת מתחת למיטה שלי. אחי הגדול פתר לי את הבעיה: הוא קנה לי פנס-כיס קטנצ'יק. אם תתעורר בלילה, תדליק את הפנס ותאיר מתחת למיטה והחיה תברח..., כך הורה לי. זה עבד!!! (-:
        25/1/16 23:02:
      אחלה חוויות ארגת לנו בצרור זיכרונותייך ...ושאפו על הרוח הצעירה שבך שיודעת לנצל את האושר האמיתי בחיינו,הכאן והרגע ♥
        25/1/16 22:45:
      מהות חיים ממוקדת.
        25/1/16 22:39:

      עוד יצירה נפלאה מבית היוצר והזכרונות שלך.

      גם אני רואה לצערי מוות וכמעט מידי יום.

      התגובה ההתפלצותית והכיווץ שתארת,

      כל כך אופייניים לחברה שלנו אנו, כאילו זה מדבק !

      זה שאת לא נחשפת למוות ברמות שאני נחשף אליו

      והגעת למסקנה הנפלאה והמדוייקת שציינת,

      ראוייה להערכה רבה ואף הוקרה !

       

      רק כך באמת מעריכים ולומדים את החיים הכי טוב שאפשר.

      הנה תצלום שלי בעבודה, אני מניח שתצליחי לעבור אותו בשלום (:

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין