אחרי כמעט שנתיים שלא נכנסתי פה החלטתי שהגיע הזמן לחזור לכתוב. הרי אין תקופה טובה יותר מלהעביר את הזמן על שטויות מתקופת מבחנים. לעומת זאת זו גם תקופה שכל סטודנט בר דעת יודע שזה הזמן להתחיל להתאפס (יש שיגידו שזה בדיוק הזמן להתחיל ולהגיע לשיעורים), לחדש קשרים עם המסכמת של הכיתה שלא אמרת לה שלום כל הסמסטר, להתארגן על חומרי לימוד, לחדש את המרשם לריטלין ולהצטייד בבמבה, הרבה במבה. זה רק אני שהסמסטר הנוכחי עבר לו כל כך מהר? לא הספקתי להגיד "מהאניהולךלעשותעםהתוארהזהאחרכך" וכבר עף לו עוד סמסטר. אין ספק, הסמסטר למדתי לארגן את הזמן שלי נכון יותר. למדתי לפנות יותר זמן למשפחה, להשקיע יותר בקשר עם בת הזוג שלי, לעבוד, להתנדב ואפילו לצאת לשתות מדי פעם איזה חצי גינס בפאב השכונתי. איך אני עושה את זה? פשוט מאוד. אני פשוט ישן פחות. אני אמנם קם עייף בבוקר אבל אני מספיק יותר בלילה. כזה אני, מקפיד לאזן את החיים שלי באופן שיעשה לי טוב. במקרים בהם חשתי עייף בלימודים, נהגתי לחשוב על כוס הקפה שתחכה לי בדירה כשאחזור ועל "הבת של השכן" (כן, זאת מ"בלייזר") שתפיח בי חיים.

בסופה של תקופת המבחנים הקודמת, כאילו קראה את מחשבותיי אבל נזכרה מאוחר מדי, רכשה עבורי בת הזוג שלי מכונת קפה של נספרסו במתנה. אני אמרתי כל הדברים שנוהגים לומר כאשר מקבלים מתנה יקרת ערך והיא חייכה ואמרה שמגיע לי הרבה יותר מזה. איזה כייף, כבר דיי הרבה זמן שאני רוצה מכונת קפה והנה עכשיו, הגיע הרגע בו אוכל להתענג על כוס אספרסו עם הסיגריה של הבוקר. אממה? כיאה לסטודנט החי בדירת שותפים צפופה וכבול בשכר דירה שמן, הייתי נאלץ לחלק את סדר היום שלי בין הלימודים לעבודה, בין העבודה למטלות הבית ובין מטלות הבית להתנדבות השבועית. תוך זמן קצר, התחלתי להרגיש איך קפסולות הקפה שנהגתי לקנות הופכות לוחצות וחונקות את העובר ושב שלי (תהיתם פעם למה קוראים לזה דווקא עובר ושב? אצלי הכסף תמיד עובר ואף פעם לא שב).

לא רציתי לוותר על האספרסו של הבוקר. הרגשתי תלוי בו כמו שמרצה באקדמיה תלוי במשובי הסטודנטים בסוף הסמסטר. וחוץ מזה, הסיגריה של הבוקר תקבל פתאום טעם לוואי שאפילו עוגיות האוריאו שאני שומר בארון לאירועים מיוחדים לא תוכלנה לעדן. בעצת חבר ללימודים (להלן "יוסי ועדות משמעת"), קפצתי לחנות שהייתה לי לבית שני בתקופת הלימודים עד כה, או כמו שתושבי המקום נוהגים לקרוא לה - "מנטה".  מי היה מאמין שיום יבוא וסיגריית הבוקר שלי תהיה תלויה בחנות הנוחות של תחנת הדלק בה נהגתי לקנות מאפה שוקולד ומסטיקים 3 בעשר כשהייתי חוזר ממשמרת לילה בעבודה המועדפת אחרי שחרורי מהצבא. איזו תקופה זאת הייתה. תקופה בה דמיינתי את כמויות השוקולד שמחכות לי בברילוצ'ה, חלמתי על הנופים של פטגוניה, למדתי ספרדית דרך המילון של "גרינגו" והייתי אפילו מוכן לשתות כוס של בוץ על הבוקר. העיקר לחסוך עוד כמה שקלים אותם אוכל להניח על "השחור" בקזינו של בואנוס איירס.

לענייננו- בעצת יוסי ועדות משמעת, הגעתי לחנות ה"מנטה" ורכשתי שרוול קפסולות של קפה ג'ו ב-90₪. כן אני יודע, זה עדיין לא זול כמו הקפה התעשייתי שמספקים לנו במכללה במסגרת פרויקט "קפה אמון" (פרויקט סחי כזה שמפעילה אגודת הסטודנטים ומציע עמדות קפה יתומות בהן ניתן להכין בעצמך את כוס הקפה שלך ולשלשל לתיבת ברזל מס' שקלים כראות עיניך) אבל היי, זה עדיין זול ביחס למה שהייתי משלם לפני. עוד באותו הערב מיהרתי לנסות אחת מהן תוך הכנסתה למכונה ולחיצה על הכפתור שיבשר לגוף שלי כי ממש בעוד מס' שניות אזין אותו במלאי אנרגיה חדש כאילו היה סוללה של אייפון שפעלה מס' שעות תוך הפעלת אפליקציית פייסבוק, וואטסאפ ו-waze  במקביל ומאיימת להשאיר אותך בודד בעולם. האמת? יצא אחלה. הקפה היה טעים ובניגוד לכל האגדות האורבניות אותן שמעתי לפני, הקפסולה של קפה ג'ו עברה חלק במכונה ואפילו נשארתי בחיים. בהמשך, אפילו גיליתי את מגוון הטעמים העשיר (אם נקראת בדרככם האפשרות לבחור- לכו על ה"אקסטרה סטרונג" או על ה"לוקה". בינינו? לא ניסיתי עדיין את כולן אבל אלה שניסיתי היו מעולות) ואת האופציה להזמין אותן מהאינטרנט מה שחסך לי הרבה זמן יקר (והרי כתבתי כמה זמן הוא מצרך יקר עבורי).

לפני שאתחיל להסתגר בחדר תוך שינון החומר לבחינות, הודעתי להוריי שמקרה הטוב אנחנו לא הולכים להתראות שבועיים ובמקרה הרע אנחנו לא הולכים להתראות קרוב לחודש. אמי דאגה לצייד אותי ב- 20 קופסאות פלסטיק מלאות כל טוב (ואבוי לי אם לא אחזיר לה אותן אחר כך), אבא התכוון לאחל לי בהצלחה אבל יצא לו "אמרתי לך לבוא לעבוד איתי בעסק המשפחתי" ויוסי וועדות משמעת שמח לטעום מהקובה של אמא והבטיח שהפעם הוא לא עושה שכונה ל"דודות".

מה אני אגיד לכם? שיהיה לנו בהצלחה.