אבו-כריסטו ושומרי המסורת, גירסה סופית.   

הלכנו לברר ולפצח חידה שלא מצאנו את פיתרונה.

  למעשה, זהו הניסיון השני שלנו. בשלהי המאה הקודמת, במהלך טיול בארצות הצפון, הלכנו

לראות את הפסל הירקרק של "בת הים הקטנה". עתה, באנו שוב, כעבור שנים, והפעם נראה כאילו

בת-הים-הקטנה, ירדה במשקל. למי שלא הגיע בינתיים, נמליץ לקרוא את האגדה שנחשבת כנכס

סיפרותי עולמי.

הפעם הגענו וירדנו מעט בסלעים החלקלקים, כדי לראות ולצלם מקרוב. נראה כאילו ציפורי הים

הפכו את הפסל לתחנת ריענון עם כתמים לבנים, תוצרת המעיים. אם באים לבקר עם ילדים, תוכלו

לשמוע את השאלה: "למה לבת-הים-הקטנה, יש קאקי על הראש?", ואז ההורים נאלצים למצוא

הסברים מסובכים, על מערכת העיכול של עופות הים ועל הדרך בה הדגים שצבעם אפור, בדרך

הקרויה מטה-מורפוזה הופך הצבע לכתמים עגולים לבנים, על כל פסל.

אבל נחזור לעניין.

במה דברים אמורים? בסיפור ההתערבות של שני צעירים שזה עתה השתחררו מהצבא והם שוברים

את הראש, כיצד לעשות מעשה דרמטי. שני הנערים (אחד נמוך, השני גבוה), שהיו עסוקים כל הדרך

בתכנון דרמה שתרעיש את אירופה: לגנוב את פסל בת-הים-הקטנה. למען האמת, ככל הידוע לי,

הפסל הזה כבר זכה לאירועים כאלה לא פעם.

על מה מדובר?

ובכן, אחד, שנקרא בשם הארוך: האנס-כריסטו-אנדרסן. (נקרא לו בקיצור: אבו-כריסטו), רצה לבנות

פסל. לצורך העניין, צריך לצייר תכנית. אבל אז, הסתבר שעדיין לא ניתן למצוא נייר בגודל איי-4,

כלומר אם אין לך נייר מתאים, עזוב את זה. קח סמרטוטים בכל מיני צבעים ותעשה מזה בובה. זה

לא יקר ואפשר לתפור כאלה, בלי בעיה.

עכשיו נשוב אל הפסל של בת-הים-הקטנה:

  טעות היא לחשוב שהאדון אבו-כריסטו הנכבד כתב ספרים. אם למישהו יש פיקפוקים, עומדת בפניו

הברירה: לחפש מידע בוויקיפדיה, או, יותר טוב, לטוס להמבורג, לנוח יום יומיים (יש שם מלונות

משובחים, נהרות בשפע, שווקים צבעוניים תוססים וקתדרלות למכביר). משם אפשר לקחת מעבורת

לדנמרק (שזו חוויה יוצאת דופן: אל המעבורת נכנסת רכבת ומשאיות והמון אנשים, וגם כמה וכמה

בתי קפה). כשמגיעים לקופנהאגן, שואלים איפה החנות של האנס-כריסטו-אנדרסן, הקרוי

אבו-כריסטו. עכשיו לוקחים מונית. כשמגיעים לחנות, יורדים שש מדרגות למטה. שם אפשר לראות

את כל הסחורה, אפילו שהוא, האדון, מבלה עכשיו בגן-עדן והוא עסוק מאוד. במקומו, יושבת גברת

אמיתית, (קוראים לה ברונהילדה). היא מחייכת אל הנכנסים, עד שהיא שומעת אתכם מקשקשים

בלשון-הקודש. אז היא מסובבת את הכיסא וממשיכה לעיין בתנ"ך של הנשים, קרי, ז'ורנאל של

אופנה. למה? כי היא יודעת שכל מי שמדבר בלשון הקודש וגם עושה את זה בקולי קולות, לא יהיה

פראייר לקנות במיטב כספו, בובה מהמבחר של אבו-כריסטו.

אז על מה דיברנו?

ובכן, שני הנערים, בוגרי שייטת, השתחררו ויצאו לעולם הרחב לעשות עימו היכרות מקרוב. לא נלאה

את הקוראים בפרטי המסלול שהם עשו, ממרסיי, דרך כל אירופה ושם, באיזו אכסניה נידחת פרץ

וויכוח בין הישראלים מול מספר סטודנטים גויים בחופשה. הוויכוח, כדרך כל הצעירים, היה על אומץ.

הועלו מספר הצעות, למשל: להתגנב לכנסיה ולצלצל בפעמונים בחצות הלילה. או להתיר חבל של

ספינה בנמל, וגם, להפוך שלטי כיוון, כלומר, לזעזע את העולם ולגרום להופעת כותרות במקומונים.

יש לציין, שבניגוד לכותב שורות אלה, המפחד ממים בעיקר מלוחים, שני הנערים (שייטת, לא?!),

תכננו לזעזע את אמות הסיפים עם אטרקציה דרמטית.

עכשיו אתם בטח שואלים: "נו! מה הקשר לאבו-כריסטו?"

ובכן, אבו-כריסטו, היה מתפרנס גם מכתיבת סיפורים (חוץ מהחנות של הבובות), למה? אם אתם

שואלים, אז זה כבר מראה שהמורה לגיאוגרפיה, דילגה עליכם בבית-הספר. מאידך, אל תצטערו על

זה, כי יש לכולם סלולר. ובכן, בדנמרק, בחלק נכבד מן השנה שורר מזג-אוויר לא ידידותי. יותר נכון,

קור אימים, וגם, אפשר להגיד שמעונן שם וחשוך. ובגלל שעדיין לא הייתה טלוויזיה, לא רדיו, ואפילו

לא חשמל, שלא לדבר על פיצוח גרעינים. אז היו יושבים בבית, או ישנים או מנהלים מריבות אחד עם

השני, כמו כל הילדים גם אצלנו ("אמא! מצ'עמם לי!").

כאן באה ההזדמנות והיוזמה של אבו-כריסטו.

הלך האיש וקנה גליל נייר. הגיע הבייתה, לקח מהשכן (זה שהיה מוכר נקניקים), סכין. עם הסכין

פתר את הבעיה של חסרון נייר איי-ארבע, שזה בעצם עיקר העבודה. עכשיו אחרי שיש לו עט פלוס

נייר איי-ארבע, מה נשאר לו? בסך הכל, להוריד את העט שתקוע לו מעל לאוזן. סליחה! שכחנו את

הדיו. זהו.

אז בגלל שהילדים מסתגרים בעונת החורף, בבית, והם מטפסים לאימא על העצבים, אפשר למכור

להם סיפורים. רעיון, אה!?

בקיצור, לא בטוח אם אבו-כריסטו, פתח תיק במס-הכנסה, אבל הלך לו מצויין. נכון שזה קצת קשה,

לסחוב את הגיליונות-נייר וללכת ברחובות, להיכנס לחנויות ולשכנע אנשים שספר של אגדות, זה

יותר טוב מאקמול. ממש מרדים ילדים. אחרי שכמה אקסמפלרים נרטבו בגשם, הוא פתח חנות, כי

הוא הבין: "מוטב שהקונה יירטב ולא אני".

אחרי שהאיש עשה ים של כסף, הוא התחיל לפחד ממס-הכנסה, וגם הזיקנה עשתה את שלה ולא

היה לו כבר סבלנות לכל הווג'ראס והוא עבר להתגורר בארץ האגדות.

כשבעירייה ראו שאי אפשר לסחוט מהאיש, מיסים, בא גזבר העיר והמציא פטנט להרוויח: הוא הציע

לעשות פסל של בת-הים-הקטנה. ואכן, כל מי שמשוטט באירופה, רואה חובה להצטלם ליד הגברת

הזו וזה נותן הרבה פרנסה לעירייה, (אנשים מקרטעים ויורדים אל הפסל, קונים גלויות עם תמונת

בת-הים-הקטנה. העלייה חזרה והרוח מהים מעוררת את התיאבון. וכך שיירות של קהל, שעמל

קשה להידחק ולצלם את בת-הים-הקטנה, נתקפות ברעב והן עושות דרכן למסעדות בסביבה, מן

הסוג שמפיץ ניחוח של דגים. (לדעתי, ראוי היה להציב שם פסל של הגזבר).

כאן אנחנו עוצרים קמעא, כי שני הבחורים, עליהם סיפרנו בהתחלה, כבר חסרי סבלנות, ואנחנו ממש

לא אוהבים שאנשים מתופפים ברגליים. מן המעט שהצלחנו להבין, למדנו שיש להם תכנית מוכנה:

מסתבר שגם הם, כמו כולם, ביקרו בחנות של אבו-כריסטו. בניגוד אלינו, הנערה ההיא, שמוכרת

פריטים מהחנות המפורסמת, חייכה אליהם וסיפרה להם שכבר שלוש פעמים נגנב הפסל של

בת-הים-הקטנה. ושני הנערים הסמיקו, כאילו נחשפה התוכנית שלהם. הרי בשביל זה הם באו לכאן!

לפנות ערב, הם הלכו אל שפת המים, כדי לראות סוף סוף את "היעד". כשהם ראו את הקהל

העצום סביב, ואחר כך, את הפסל, משאת נפשם, אמר אחד מהם: "זה כל הסיפור? בשביל זה

באנו?"

והשני אמר פתאום: "אימאל'ה! אני לא יכול להביא הבייתה תמונות של הפסל!".

"למה? מי מת?"

"ההורים שלי דוסים, שומרי מסורת!".

"מה עושים?", שאל הנמוך.

"מה הבעיה?", שאל הגבוה.

"יש לי רעיון!", אמר הנמוך.

"נו! מה הרעיון?"

"תן לי יום יומיים ואני ממציא פיתרון!".

הנה ההמשך:

  כזכור, גיבורי הסיפור המריאו מארץ-הקודש במטוס בו ישבנו גם אנחנו. כיוון שהם ישבו לפנינו,

יכולנו לשמוע את ההתדיינות שלהם, בדבר תכניותיהם לעורר רעש שיגיע לכל ארצות אירופה.

כשנפרדו דרכינו, הזהרנו אותם שלא יעשו שטויות, "כאן שומרים על החוק!", אמרנו. אחר כך ראינו

אותם בחנות המפורסמת, עליה כבר דיברנו, כלומר החנות של אבו-כריסטו.

ניתקנו מגע כי היעד שלנו ביום הבא היה גני "טיבולי". כידוע, המקום הזה נחשב כגן-השעשועים

הגדול בעולם. למחרת, היינו כמעט ראשונים בתור לכניסה ל"טיבולי", (הכסף שלהם הוא קרונה.

סיפרו לנו שהם לא משנים את המטבע שלהם, כדי לבלבל את התיירים, בכניסה אל ה'טיבולי').  

עתה היה עלינו להחליט במה להתחיל, כי קשה להחליט במה לבחור: אתה יכול להשיט סירה באגם

המלאכותי. לזנק במעלית פתוחה כמעט עד הירח. להתנדנד בנדנדה שכמעט משליכה אותך לאי-

שם. אם אתה עושה טעות וקונה ממתק כלשהו ואתה עולה על סירה באגם, מיד עדת ברווזים

תוקפת אותך ודורשת 'דמי מעבר', ואתה נשאר עם אריזת הנייר בלבד.

בקיצור, יש שם המון רעש, צווחות של ילדים, מוסיקה רעשנית ומיתקנים, פרי ההזיות של מוח גדול

מדי.

מן הסתם, הקורא יבין ששני הנערים, שהזכרנו, הקשיבו לנו בחשאי במטוס, ולכן לא הופתענו כאשר

פתאום הם צצו גם שם, באגם הגדול של ה'טיבולי'. ועוד הם התגאו בשחצנות: "מחקנו את המשפט

שמישהו קישקש על שער הכניסה אל האגם הגדול!".

"מה היה שם?", שאלנו בדאגה.

"מישהו כתב שם: אנא-מליכ-אלבאסה", אמר הצעיר שחום העור.

"מאיפה אתה שולף את זה?", הופתענו.

"העתקנו מאיזה חוברת", הוא עונה.

"חוץ מלקשקש מה אתם עושים כאן?", שאלנו.

"ניסינו לעשות רוח! משהו דרמטי! שיהיה כתוב בכל העיתונים והטלוויזיה".

"נו?"

"לא הצליח לנו", אמר אחד מהם.

"נו?"

"יש לנו רעיון אחר!".

"רוצים לספר?"

"לא! אתם תראו לבד".

"לא הייתה לכם כוונה לגנוב איזה פסל?"

"ואללה! מאיפה אתם יודעים?"

"שמענו במטוס!".

לפני שנפרדנו שאל שחום העור, אם אני יודע את 'משטר הרוחות אחרי הצהריים'?

"חברים", אמרתי, "אל תעשו רוח! אל תשתטו! אתם בארץ זרה. פה אי אפשר לעשות דאווין על

השוטרים!".

"בסדר! בסדר!", אמרו השניים.

הם הלכו לדרכם.

פגשנו אותם פעם נוספת. (שמנו לב שאחד מהם, זה שהוריו שומרי מסורת, אוכל פירות וירקות).

היה ביניהם וויכוח בעברית כמובן. אחד אמר: "חמש מאות!". השני אמר: "אלף!".

לא המשכנו להקשיב.

כשהחל להחשיך, נדלקו כל האורות בים של צבעים בכל הגוונים.

הזכרנו כבר קודם ששני הצעירים האלה, יש להם ג'וק בראש. הם מוכרחים לעשות משהו דרמטי.

משהו שיכתבו עליו בכל העיתונים ובטלוויזיה.

כשהפעילו את הסולם הענק, (זה שטס ישר עד לעננים), ראינו את שני הגיבורים שלנו עולים

ראשונים עם תרמילים גדולים וכבדים. התקרבנו והבטנו למעלה, עד שכמעט קיבלנו נקע.

ואז כאשר הפרוז'קטור התמקד בשפיץ של הסולם, הפריחו השניים מאות בלונים בתבנית "בת הים

הקטנה".

וכל הילדים סביב התרוצצו, במרדף אחרי הבלונים, וכולם צילמו אותם.

ולא ברור לנו מי דאג למצלמת טלוויזיה. אבל בערב, במלון, האירוע הזה עמד בראש החדשות.

שמחנו שהנערים לא עשו משהו בלתי חוקי. (וגם שהבחור שאוכל רק כשר, מצא פתרון).

שמחנו גם כשראינו את מנהל המקום (זה עם הכרס הגדולה), לוחץ את ידיהם.

רק רעייתי קילקלה את מצב הרוח: "בשביל זה הם חצו את חצי העולם?".