צובעת בו שקט
ובלילה בו יפסעו רגליו העייפות לכיוון המערה הצובעת בו שקט, היא תמצא את עצמה בקיפאון החשיכה מפזרת ניצני לוע הארי וצבעונים אדומי כותרת שילבישו קטיפה בשרנית את רגבי האדמה השרועים שיכורים מגשם לצידי הדרך. רשפי אש הניתזים מגופה הרעב יבריחו אלי שאול את כל המפלצות השחורות שהטילו עליו אימה, שחפרו ביצות טובעניות בדרכו, הכל כדי שלא תשקוט נשמתו.
בכפות ידיה הקטנות תיישר את האדמה שאט אט תספוג את חום גופה המסומן, במילותיה הנחושות ובאנרגיות אהבתה המתמסרת. והזמן אפור ועגמומי. ליל חורף מכוסה ענני עשן כבדים שגם הירח לא ניראה דרכם בצינה השוררת. בשניה בו נתקלו עיניה באישוניו המצועפים ידעה כי מועדות פניו אל המערה. כי רק שם יוכל לנשום. דרך השקט. מבלי שתטלטל אותו הרוח, מבלי שיאלץ לבחור מילים נכונות או להטריד עצמו בשיחות חולין.
וזה לא שתמיד היה לה קל. כשמצא אותה, אחרי עידנים שחלפו, לא הצליחה לנתב את דרכה אל נבכי נשמתו. מילותיו צרבו בה שריטות כואבות. מצאה עצמה מסתתרת מעיניו. נחנקת מכובד זרותו. רחוקה. לא שייכת.
באצבעות מהוססות, ליטף שיערה מידי בוקר, עירסל אותה אל בין זרועותיו, פיזר חומו. בהדרגה. שתתרגל. תאמין. תתמסר. תמצא שוב את מקומה בתום שנים ארוכות שהפרידו בין נשמותיהם הנצחיות. עם הזמן, אימצה לעצמה את צבעיו, את רזי בינתו... זכרונות עבר משותפים בנו סביבם מרחב נשימה שכבר ניראה מוכר בכל פעם יותר. הכוח שהעניק לה נתן דרור לפינותיהם האפילות, לפצעיהם המדממים, לאמת שהיא שלהם בלבד. ובלילות ירח מלא היה נרדם לצידה, מלופף בגופה החם והיתה מביטה בו ישן, בוהה בו וכולו משתנה לה, נמס אל גופה... הפנים שלו, השיער, אפילו הריח. מאיש זר וארעי הפך לבית. הבית שלה.
ובלילה בו יפסעו רגליו העייפות לכיוון המערה הצובעת בו שקט, תצעד יחפה בנתיב העלים הרטובים המוביל אל היער שלה, זה שמטעין בה כוחות ומכשף בה קסמים. עששית עמומה תאיר את דרכה בין העצים הצפופים, שם תמתין לו בשקט בשמלה לבנה על אחד מענפי האלון, עד ששלוות המערה תרגיע עצמותיו, תלבה את אש אהבתו, עד שיתגעגע לניחוח גופה המשוייך וישוב אליה בטוח מתמיד.
|
