הרבה שנים אני מחפש קבוצת עצי אורן, הנטועה בתבנית מלבן. במקום כזה, כך סיפרו לי, היה סליק
של אחת המחתרות. לא מצאתי. ניסיתי אפילו לגייס את פאביאן ידידי, שגולש עם מצנח רחיפה. הוא באמת סיפר לי פעם שראה
באיזשהו מקום דבר כזה. "למה לא צילמת?", אני שואל. "אתה יודע? אנחנו הגולשים תמיד שוכחים. אנחנו קצת מרחפים!". לפני מספר שבועות אני מקבל צלצול ממאן דהוא שאומר בזו הלשון: "יש לי משהו לספר לך!" "שזכיתי בלוטו?", אני שואל. "יש לי", הוא ממשיך, "לספר לך משהו על תקופת הבריטים". אני, רק אני שומע בריטים, מיד אני עוזב הכל. (כבר אמרתי במקום אחר, שזו הייתה טעות לגרש
את האנגלים. אם הם היו נשארים כאן, אמנם היינו נוסעים בצידו השני של הכביש, מאידך, יכול
להיות שהיינו מנהיגים כאן מה שנקרא: סיויל סרביס, כלומר הרשויות השונות היו מעניקות לאזרח
שירות ממדרגה ראשונה). הוא קבע איתי בתחנת הרכבת, ביום חמישי.
באתי, אספתי אותו ונסענו בדרך עפר מאובקת, לאורך המסילה. כל הדרך הוא זמזם את "עלי
בריקאדות ניפגש..". "זה שיר שיצא מן האופנה עוד בתקופת המנדט", אני אומר. "אני", הוא עונה, "אני לא מכיר שום שיר אחר". הוא הדריך אותי אל קבוצת עצי אורן.
"ראיתי את העצים האלה הרבה פעמים, מכביש החוף", אני אומר לו. "אבל אתה לא יודע את הסיפור שלהם", הוא עונה. "בשביל זה רציתי שתבוא". "למה במקום לספר לי, אתה לא מספר את זה למשל לנכדים שלך?" "היה לי נכד אחד, אבל הוא מת", הוא אומר בקול שקט. עצרנו. ירדנו מהאוטו ונכנסנו אל בין העצים.
עכשיו שמתי לב שהאורנים נטועים בתבנית של מלבן. הוצאתי את המצלמה ורציתי לצלם גם את העצים וגם אותו. הוא סירב, ונעמד מאחורי אחד העצים. אני, כמו שאתם מכירים, לא נותן לאף אחד להתחמק מהמצלמה שלי, אבל הפעם, זה ממש לא
עזר.
"שמע!", אני אומר לו, "מה אתה מסתתר? הבריטים כבר אינם בארץ!".
"אני לא מאזין לתקשורת", הוא מצטחק. "אז מה הסיפור של העצים?", אני שואל. הוא מספר לי שב"ימים הטובים" ההם, עסק בהסתרת נשק וגם תחמושת מתוצרת עצמית,
ב"סליקים" (מטמוני נשק). "הרוב גנבנו מחיילים בריטיים שיכורים, מהמחנה הצבאי בדורה", כך סיפר. "מה?", אני שואל, "כבר אז היו בארץ צעירים שיכורים?" "אלה", הוא מנחם אותי, "היו חיילים אנגלים, סקוטים, הודים אירים ואוסטרלים". נרגעתי. "והיכן החבאת את הנשק?", אני שואל. הוא הסתכל ימינה, אחר כך שמאלה, וביקש שאתכופף אליו. ואז לחש לי: "צפונית למלבן של
האורנים!".
"חפרנו כאן", הוא ממשיך, "ממש בור גדול. לא כמו הג'ורות שבקושי אתה יכול להכניס שם חבית". "למה אתה מזלזל?", אני שואל,"במחסן של מגורי-כהן חפרו ג'ורה שהיו בה שלוש חביות של נשק!".
"עזוב, זה שטויות! עד כמה שאני יודע, חשבו להסתיר כאן את הסרג'נטים!". "אתה רציני?" "כך סיפרו לי". ואחר כך הוא מצביע על צינור בולט מהקרקע. "זה", הוא אומר, "זה היה הצינור של האוויר". "ואללה!", אני אומר בהתפעלות.
ואחר כך ישבנו בקפה בתחנת דלק, ליד הרכבת, וקיבלתי הסברים איך החלומות התפוגגו ושלא זו
הייתה תקוותנו ואיך צריך לנהל את המדינה. החכמתי. ביקשתי שישאיל לי את הסלולרי שלו (את שלי השארתי במכונית, ליד תחנת הרכבת).
"אין לי סלולרי! לא מחזיק דברים כאלה. גם העיניים שלי לא מסתדרות עם האותיות הפיצפוניות".
"או.קיי", אמרתי, "אני אמצא יום פנוי לצילום המקום".
בנתיים, כל מיני דברים עיכבו אותי.
לאחר חודש וחצי בערך, מצאתי זמן לצלם את האתר.
כשהגעתי לקרבת המקום ראיתי עגורן שמגיע לשמים.
מישהו ראה אותי והזדרז לעצור אותי: "לאן?"
התחלתי לגמגם.
"אני... רציתי לשים שלט שכאן הייתה היה "סליק" שהאצ"ל החביאה כאן, לפני שנולדת...".
"אדוני", הוא אומר לאט, "למה לא אמרת קודם! לפני הטרקטורים".
"כך מחרבים את ההיסטוריה!", אמרתי.
|