כותרות TheMarker >
    ';
    0

    מי ביקש ריטלין ולא קיבל ? - תיכון חדש הרצליה

    15 תגובות   יום שני, 1/2/16, 02:51

    אמא שלי איחלה לי בהתפרצות רגעית ילד כמוני, ולא ממש התכוונה לדברים טובים...
    נזכרתי בכך כשישבתי מול המורה למתמטיקה שדרשה שיורש העצר יטול ריטלין

    -"הוא מפריע, לא מרוכז ולא ממש איתנו..."
    הנער הגיע מוכן לפגישה וטענותיו הפתיעו:
    "את שמקפידה על אוכל בריא, היית מכניסה כימיקלים ורעלים לגוף שלך?"
    - "כן, ותדע שיש גם ריטלין מחומרים טבעיים", ענתה בבטחון.
       אט אט הוא התרכך ופתאום אמר:
    - "וגם לא נעים לי לבלוע את הריטלין בכיתה ליד כולם ..."
    - "בוא נעשה ניסיון של חודשיים, לפני כל שיעור מתמטיקה תכין לי קפה בחדר המורים
       ותבלע שם את הריטלין".
    ואכן תוך כמה שבועות, הייתי מאושר כשקבלתי מכתב מהמורה למתמטיקה, בו תיארה את ההישגים המשמעותיים בלימודים ובהתנהגותו.
    -"נו ברור", אמר הנער - "לא רק הציונים שלי השתפרו... של כל הכיתה.
    מאז שאני מכניס לה את הריטלין לקפה, היא רגועה וההסברים שלה הרבה יותר מובנים. פתאום היא החלה ללמד כמו שצריך...

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/2/16 14:28:

      -צטט: * חיוש * 2016-02-06 08:48:18

      דורון חברי נשיקה

      כל כך חייכת אותי, כי כבר המון זמן אני טוענת תמיד בשיחות

      על הריטלין והילדים  "חסרי הריכוז  והקשב"

      כי   המורות הן אלו שצריכות ליטול ריטלין 

      היות  והן אלו חסרי הריכוז וההקשבה !

      וחוסר הסבלנות שלהן לילדים שובבים ונורמליים לחלוטין.......

      * כוכב אהבה ממני ושבת טובה וחמימה

       

       

      תלוי על אילו מורות ועל איזה בית ספר מדברים. אינכם חושבים ?: 

       

       

              "היכן את עובדת?"

       

              "בבית הספר סדברי ואלי."

       

              "מה את עושה?"

       

              "כלום."

       

              ל א   לעשות מאומה בסדברי ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

       

              ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית הספר.  לצערנו ככל שבתי הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

       

              ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית הספר סדברי ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

       

              א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

       

              ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

       

              א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

       

              ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

       

              כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

       

              מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

       

              ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

       

              ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

       

              ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

       

       

      [ "האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית הספר סדברי ואלי. ]   

       

      [ The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience. ] 

       

        6/2/16 08:48:

      דורון חברי נשיקה

      כל כך חייכת אותי, כי כבר המון זמן אני טוענת תמיד בשיחות

      על הריטלין והילדים  "חסרי הריכוז  והקשב"

      כי   המורות הן אלו שצריכות ליטול ריטלין 

      היות  והן אלו חסרי הריכוז וההקשבה !

      וחוסר הסבלנות שלהן לילדים שובבים ונורמליים לחלוטין.......

      * כוכב אהבה ממני ושבת טובה וחמימה

        5/2/16 16:24:

       

       

      כל הכבוד דורון ! 

       

       

      "החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.    

       

      הקדמה


      ההומוגניזציה (1) ההולכת וגוברת בבתי הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה (2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים האחרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים" (3) 

       

      היסטוריה    

       

      נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי הספר הרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.

       

      במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.

       

      המצב כיום 

       

      ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה  על ידי דרישות בתי הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.


      כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד.  וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי הספר!

       

      פתרון  

       

      ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה הצפופה (lockstep system) בבתי הספר, החל מטרום בית הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית. 

       

      מצב בבתי הספר   

       

      כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

       

      מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי הספר שלה, ותיפתח סוף סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ? 


      -------------------------------------

      (1) הומוגניזציה של בית הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם,  ובידיעותיהם.

      (2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

      סטנדרטיזציה.- צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

      (מלון לועזי עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל אביב. 1964)

      (3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית הספר.

       

        4/2/16 00:30:
      זה טוב!!! אני מציעה לכל המורים ריטלין...
        2/2/16 22:02:
      בעל תפקיד שממליץ על טיפול רפואי ללא סמכות לזה, צריך לשבת בכלא.
        2/2/16 20:31:

      עם חשיבה כזאת נבונה ויצירתית

      מומלץ ליורש העצר, לנתב עצמו למסלולי האבחון והטיפול בנפש האדם

      מעבר לעובדה שמאד צחקתי מהמקוריות שלו

      עובדה אחת מתחילה להתבהר עם השנים, הריטאלין הפך לפתרון הקל של כל תופעה, גחמה, או חוסר רצון של מערכות טיפוליות  להתעמת ולהתעמק עם פתרון בעיות התנהגותיות של בני האדם.

      וחבל

      סוקראטס

       

        2/2/16 18:20:

      חיוך

        2/2/16 15:43:
      יש תלמידים שזה ממש עזר להם הבעיה שהם הפכו לזומבים...
        2/2/16 15:41:
      הזכיר לי: "זה לא שאני עצבני/ת, זה שאת/ה מעצבנים אותי :) בא הריטלין והוכיח.
        2/2/16 13:12:
      ריטלין לעם.
        2/2/16 08:52:
      חהחהח...
        2/2/16 01:29:
      כורך דברים אתמול 13:18: כולם נעשו מאבחנים ודוקטורים וממליצים לכל העולם על תרופות. יורש העצר הזה - לשלטון!!!
        1/2/16 16:11:
      מקסם הריטלין..
        1/2/16 12:58:
      (-:
        1/2/16 10:05:

      קריצהקראתי שלפי הדו"ח של ה-OECD המצב הכלכלי של
      תושבי ישראל "על הפנים" ובכל זאת האנשים בישראל
      מצהירים שהם מאושרים...בהמשך לפוסט שלך אני
      חושד שהממשלה מוסיפה רטלין למי השתייה וזו הסיבה
      שכולם פה מאושרים....