כמה ערבים הרגת בצבא? - שואל אחי את אבא בשובו ממילואים. הימים הם ימי האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים. כל חייל שחזר מהצבא היה גיבור מקומי.         

 -מאה-עונה לאחי אבא, מפתח אצל בנו הצעיר תחושת גאווה. אחי שהיה אז  כבן שש ושמע סיפורי אלף לילה ולילה  על עלילות החיילים שחזרו מהמלחמה ,  שואל  באכזבה רבה:  -מה?  רק מאה ? אלף –  מתקן  אבי ואינו נותן דעתו לזילות בחיי אדם שפשתה גם במשפחתו, מראות המוות בשואה הקהו את רגישותו למוות. 

--אלף זבובים – מפטירה אמא בזלזול ביכולותיו הצבאיות של בעלה ששירת במילואים בשמירה על מטוסים ,יודעת מארי כי בנימין שלה אינו מהלוחמים הדגולים ובילה את זמנו במילואים במלחמה הבלתי פוסקת ביתושים הטורדניים ובחבריהם הזבובים , בעוד היא נשארה לבדה על כל חרדותיה עם ארבעת ילדיה ללא כל עזרה.

גם כעת היא שולה בעזרת מלקחי עץ ארוכים חיתולי בד שהורתחו על פיילה מפח עמוקה. הפיילה עומדת על פתיליית נפט , ומי כבסים מורתחים מבעבעים בפתיתי סבון אמה.  אני זוחל על ארבע ברחבה שלפני בית סבתא זוהרה ,אני לובש אוברול תכול קצר שהלבישה לי אמא בבוקר, בחוטמי עולה ריחו החריף של שמן רובים מעורב בזיעה גברית של אמצע הקיץ בחום של באר שבע. הריח המוכר של אבא לא מגיע לחוטמי. לעומת זאת הקול של אבא שלא ראיתיו כבר הרבה זמן מגיע לאוזניי, אני ממשיך לזחול לעבר הקול, בדרכי עומדת הפתילייה וריח הסבון כביסה משכר את חוטמי, אני נעזר בכרעי המיטה ונעמד על רגליי השמנמנות , מדדה לעבר אבא עוד צעד, רגל דוחפת זרוע מושטת לפנים, כבר מרגיש איך אבא מניף אותי מעלה, בועות הסבון רוחשות מטריפות את חושיי ואני נע כמטוטלת לעבר ריח שמן הרובים והזיעה.                    

 -בנימין , תשים לב על הילד שלא יגיע לפתילייה- צועקת אמא מעבר לחבלי הכביסה. 

-אבא , תרים אותי - מתחנחן אחי הגדול.                      

בליל של מי סבון וחיתולים מורתחים מסתבכים בירכיי השמנמנות, ואין משים שוב לריחות וצריבה נוראית פורחת לי בעור הוורדרד. יללותיי מתערבות בצרחות של אחי והצעקות של אמי, רק אבא נוטל אותי ביד בוטחת, מרחיק בעדינות ממני בדים ששורפים את ירכיי, ומנסה להרגיע אותי, וגם את אמא.