היי, אולי אתה זוכר אותי ואולי לא, אבל החלטתי לכתוב לך כי בתכלס אין לי באמת מה להפסיד.

גם ככה הקפה נסגר בקרוב, משמע לא באמת נתראה יותר. על אף שכבר מעל חצי שנה לא הגעת.

קוראים לי עדן שמואל, הייתי המלצרית שלך תקופה לא קצרה, ובערך מהיום הראשון שראיתי אותך כלקוח היה לי קשה שלא להתהפנט מהמראה שלך. מאותם ציורים שעל הגוף שלך. הייתי אז חפופית ולמדתי איך להיות מלצרית.

אני זוכרת שהזמנת ממני אספרסו וסודה, ואני הגשתי לך אותם. אז היית יושב לבד שעות עם הטלפון ופשוט בוהה במכשיר.

עברו הימים והפכת לקבוע בין הלקוחות. אני כבר סיימתי חפיפה ואתה מגיע כמעט כל משמרת בוקר ומזמין סודה ואספרסו.

מתי שהוא כבר הבנתי שאני קצת מתקשה להוציא אותך מהראש, ולמען האמת תמיד לאחר לקיחת הזמנה רציתי שנדבר קצת יותר.

גם כששאלת אותי מה שלומי, מההלם הייתי עונה בקרירות, מפילה את העיתונים, ואתה היית פותח לי את הדלת.

אתה חמים ואני קרירה, חיכיתי שתשוב שוב ואולי אפתח איתך בשיחה, אבל אז היית מגיע רק עם אימך, דבר שהקשה עליי את המשימה.

אמרו לי שאני מפגרת שלא פתחתי איתך בשיחה. כולם בקפה תמיד אמרו שאתה אחלה של גבר, ואני האמת הרגשתי הפסד, והבטחתי שבפעם הבאה זה יקרה. אבל הזדמנות כבר לא הייתה, כי מאז לבד לקפה כבר לא שבת. 

ואז עברה לה תקופה ארוכה שלא הגעת. חודשים שחיכיתי שתשוב, אבל או שהמשמרות שלי התפספסו עם הגעתך, או שבכלל לא באת.

ואז ביום שישי אחד, שלא היה סתם שישי, כי יום הולדתי. באת לקפה עם הורייך, ואני ישר לשולחנך רצתי.  אולי היה זה סימן ואולי סתם צירוף מקרים מוזר. ידעתי שלא נדבר, ידעתי ששיחה לא תצא מהמפגש הזה. כי שוב לבד לא היית.

מאז לא חזרת, לא חזרת כלל. אפילו לא לקחת קפה בטייק אווי.

הספקתי לשכוח, הפסקתי לצפות לבואך, אפילו הפסקתי לחשוב עלייך....

ואז לפני שבוע אביך ישב בקפה וכמובן שישר קיוותי שתגיע גם, קיוותי שתהיה שם, רק קיוותי...
ואז גם שמעתי באחד מהימים את אמא שלך אומרת שעזבת את הארץ. 

ועכשיו שגם ככה הולכים לסגור את הקפה, אתה כבר לא תחזור לבקר, ואני כבר אותך לא אראה, אז רק רציתי שתדע, שתמיד כשראיתי אותך (עוד מהפעם הראשונה) בסך הכל רציתי לפתוח איתך בשיחה קצרצרה בשביל להכיר אותך קצת יותר.