פעם מחשבה אפלה התיישבה בחלומו המר של אסטרונום רע-מזג ולא הרפתה ממנו ימים שלמים עד שהתחיל לחשוב מחשבות פליליות. הוא התחיל לשנוא כל ברייה אנושית שהסבירה לו פנים, וחשד באהובתו, במשפחתו ובכל היקרים לו. ובכל מה שטעם היה טעם לוואי של אדמה. היה זה אולי התפוח המפורסם בעולם, אם לא כוללים את התפוחים המורעלים מהאגדות שמטילים קלון של שינה על נסיכות סוררות, שנפל על ראשו של ניוטון ודרבן אותו למחקר הידוע שתוצאותיו ידועות לנו עד היום. כך גם האסטרונום שלנו התחיל לחקור במרץ את הכוחות הפועלים על מערכת השמש וגילה את החומר האפל של היקום, אליו נמשכות הפלנטות שלנו, והשמש על כתמיה, ובני האדם על מוזרויותיהם, והחלומות שלנו, והתשוקות, והמשאלות האבודות של כל בני האדם.

ואני הולך לפיצוצייה בשעת דמדומים סגרירית וקונה וודקה, ואומר למוכר עם המבטא הרוסי שלי – תן לי 'רוסקי-סטנדרט', ככה אני זוכר מאיפה באתי, וככה יש לי הזדמנות לתרגל את הרוסית החורקת שלי שטוענים ששרידי מבטא קדמון נשזרו בה, ואני טוען שזהו רק עיוות קל בדיבור, רמזים לילדות קשה. והמקומיים בטיפשותם מכנים את המשקה בשם 'ראשן', בשפה הנחותה והקולוניאליסטית שאין הוגים את שמה המפורש, שפה שנשמעת לי כמו ג'יבריש מאנפף על אף שאני שולט בה באופן משביע רצון. הבקבוק השמנמן אצלי ביד, ואני לופת אותו עם האגרוף והולך מלא בביטחון ברחוב הדרום תל-אביבי השורץ בקרימינלים, אלה אם משום מה יחשקו בארנק המפוצץ שטרות שלי יחשבו פעמיים לפני שהם תוקפים את הלבנבן הזה כי הוא לופת נשק קר, איום לא במקום וניפוץ רטוב על הגולגולת יחטא תוך כדי המכה גם את החמורים שבפצעים.

היעד שלי הוא נסיכת ווייט-טראש שכבר מזמן יש לה אובר-דוז של תפוחים מורעלים כמו שהוזכרו לעיל, אבל החן עוד במותניה, והאיי-קיו לא נחלד אצלה גם אחרי שנים של שימוש בפיסת הנייר הלעוסה הזאת שנקראת חיים. והיא יושבת אצלה בדירה ומארחת כמה וכמה בו זמנית והעיקר להימנע מהבדידות. אחד בעל מראה מרופט ששיערו קרוב לנסיגה מגלגל סיגריות דקיקות אחת אחרי השניה וטומן בכיס המעיל שיהיה לו ליום רעה, ככה הוא גם מתנהל באוטובוסים וברכבות ובחדרי המתנה ממשלתיים. ובחדר שלו, כך הוא מספר, כבר סטוקים על גבי סטוקים של סיגריות מגולגלות, הטבק בהן יבש מזמן ועוד כמה שנים זה יוכל לשמש כקיסמים לבני-אדם מגזע הענקים. וארכאולוגים מן העתיד יתהו בינם לבין עצמם לגבי השימוש התרבותי או הדתי של הדברים האלה מהעידן שלנו.

עוד אחת יושבת שם, שמנמנה בטוב טעם, ורודת לחיים ומדושנת במקומות הנכונים. והיא מספרת על עצמה: מסתבר שהיא צריכה לעבור דירה כי בעל הבית דוחק בה, ומכיוון שיש בבעלותה כמה וכמה חתולים, הרי שבעלי דירות אחרים לא ששים לחתום איתה על שום חוזה. אבל ראיתי עליה שהיא לא ידעה מחסור או כאב מעולם. וגם לי קורה לפעמים שאני מתלונן על טעמו התפל של הסושי בזמן שבחדשות שעל הפלזמה הענקית ניבטים אליי ילדים סורים מורעבים – הראש שלהם מתנפח לממדים מפלצתיים, בעוד שהזרועות נעשות דקיקות כמו גפרורים, ולא צחוק ולא בכי ושום הבעה לא עולה יותר על פניהם.

אבל הכאב האישי שלנו גדול יותר מסך חלקי כל היקום גם יחד.  

אני מניח את הוודקה הקפואה על השולחן בסלון ושואל את הנוכחים מה המדיניות שלהם לגבי שתייה לשוכרה בשעת ערב מוקדמת זו. כולם היו פחות או יותר בעניין, כולל המלנכולי עם השיער המפורץ, היה לו מעיל של מלחים מרובה כיסים, כן, ציינתי את זה לעצמי, עם הכיסים התפורים בתפר כפול שלא ייפרמו תחת העבודה השוחקת ורוחות הים. וחלקיקי אצות שעשו את עבודתם שנים העניקו למעיל מין גוון ירקרק.

כך היינו שותים כל הערב.

נסיכת הווייט-טראש בעלת אלף התפוחים נרדמה, דרכה הכרתי פעם את תפוחי הפינק-ליידי הקריספיים שמוצאם מאוסטרליה האופטימית והם באופנת השווקים עכשיו ויש לזה עפיצות נפלאה ומתיקות שלא תסולא בפז, עד שמתחילים להבין אחרי כמה ביסים שבכל זאת - גם אחרי כל המחקרים העדכניים ופלפולי המשוררים - חווה פיתתה את האדם דווקא עם תפוח פינק-ליידי, ולא עם לימונים או אבוקדו, כפי שסברו פעם שוחרי בריאות וסלטים. גם לא עם אתרוג או תמר, כפי שסברו פעם הדתיים.

היה ערב אפל ומרושע ואחרי כמה שעות הגשם היה קל אך עיקש והגגות דלפו, וכל העיר האפרורית הזאת הייתה רטובה ומצועפת בערפל. וגם אני כבר לא עמדתי היטב על שתי הרגליים מחמת המשקה בעל השמות הקוסמופוליטיים, אבל יש לנוע צפונה דרך מסך הגשם לכיוון הבית. וליד הבית על אחד הספסלים המועדים לכך למרגלות סוכנות נדל"ן הומלס נאנק וזעק לעוברים ושבים שיביאו לו שמיכה. האזרחים היו מבולבלים ברובם המכריע וחסרי אונים או אדישים מהצד השני, ומישהו באמת מלמל, שיביאו לו כבר שמיכה, אבל הוא המשיך ללכת. ואני בתורי ראיתי הפרעה, וראיתי את הכוחות הפועלים על העולם וקוראים תיגר על הסדר שבו. מה פתאום עליי להיחשף למחזה כזה של קריאת תיגר על הנורמה האנושית? למה ההומלס הזה לא עובד כמו שאני הורג לעצמי את הנשמה בעבודה המשמימה שלי יום אחר יום? למה מותר לו להתמסטל מוודקה בלי שם והרואין בראש חוצות ואילו אני צריך להסתיר את הסטלות שלי בחדרי חדרים? באיזו זכות הוא תובע שמיכה מהעוברים והשבים רק בגלל שקר לו?

עליתי לדירה להביא לו שמיכה והקולות הזדוניים עדיין מדברים אצלי בראש. התאורה בחדר המדרגות הזה אף פעם לא במיטבה, חצי מהנורות שרופות, ואלו הקיימות קורצות ונדלקות לחלופין, ולך תחפש את ועד-הבית שדורש מחיר מופקע על כל התענוג הזה. הוצאתי מהארון שמיכה שאני לא משתמש בה כבר זמן רב, והיא בלויה בקצוות, אבל לפי מיטב הבנתי עדיין מחממת את המעוניין בכך, התעטפתי בה כמו שמתעטפים בטלית ובאתי כבר לרדת למטה ולבצע מעשה טוב למען הכלל.

לא מזמן מישהו השאיר אצלי סכין קפיצית, הוא קנה אותה בשוק לפני מספר חודשים מאימת הפיגועים, ובקצה הכת ישנו כפתור מתכת קטן, וכשלוחצים עליו הוא משחרר את הקפיץ והלהב נשלף, אבל כשהתאמן על השליפה בביתו היה נחרד כל פעם מהלהב המזנק במהירות לחשנית, והיה חושש שברגע האמת הנמהר הצד שהוא מחזיק בו את הסכין אינו זה הנכון והלהב ישסף את אצבעותיו טרם תהיה לו הזדמנות לשימוש. למרות שאחרי כמה וכמה אימונים טענתי מולו שגם אם הוא מחזיק את הסכין בצד הלא נכון, הרי שהלהב נשלף עם הצד הקהה ואין בזה שום סכנה, אבל הוא החליט להפקיד בידיי את הנשק הזה ולהתחיל להסתובב עם סכין מטבח שחותכת היטב תפוחים, אבל לחדור רקמה אנושית כנראה זה לא יספיק, ולבסוף התייאש וכעת אינו מסתובב עם שום כלי נשק.

ועכשיו אני לופת את כת העץ החמימה ומטמין את הסכין בין קפלי השמיכה.

עד שבאתי לספסל, זעקותיו של ההומלס שככו במקצת ועכשיו הוא היה מגדף בקול חלוש. ברחוב הסגרירי נראו מעט דמויות וכולם היו מכורבלים בתוך עצמם. גשמון מרושל זרזף בהתמדה. פניתי כה וכה, וראיתי כי אין איש בטווח הראייה המיידי ועטפתי את ההומלס מהצוואר ומטה, הוא לא היה כזה מבוגר כמו שחשבתי בהתחלה, אולי בן 45 עם פרצוף קצת מקומט, והוא חבש לראשו כובע גרב שחור, סגולה מועטה נגד הקור. וכמו לילדים הסורים גם לו היה פרצוף של חוסר מבע, אם כי קמטי הבעה, כנראה משנים מעודנות יותר, ניכרו בו היטב. הוא אפילו לא אמר תודה, רק הגוף שלו איכשהו התרומם קמעה כלפי מעלה נוכח החמימות שתכף תעטוף אותו. הוא רק הוציא מתוך גרונו איזו אנחה קלושה של הקלה.

ואז אני לא יודע בדיוק איך, רק מיששתי את הכת מתחת לשמיכה והלהב יצא לאור מוכן לפעולה, והחדרתי את הסכין הכי עמוק שיכולתי בין הצלעות שלו, הוא הוציא מין אנחה, דומה לקודמת, אבל נחרצת יותר, והסתכל לי בתימהון לתוך העיניים, וראיתי את כל המשאלות האפלות שלו חולפות מולי ולא הורדתי מבט לרגע. לאט לאט הוצאתי את הסכין בחריקה מבין הצלעות, משהו חם ורטוב זלג שם מתחת לשמיכה הדהויה. ואז שוב, ואז שוב, בחמת זעם דקרתי הלוך ושוב את ההפרעה, האדרנלין דפק במוח וההומלס לא מצמץ, רק הוציא מתוך גרונו מין גרגור והמשיך לתת לי מבט חודר עד הסוף המר. הוא פרפר עוד קצת ואז נדם. הכנסתי את הסכין המטפטפת לכיס עם כל הדם ועטפתי את ההומלס היטב על ספסל המתכת. יעברו שעות או אולי אפילו לילה שלם עד שמישהו ישים לב לתקרית. או עד שתהיה התבהרות במזג האוויר וכוחות ההצלה יקבלו דיווח על הנ"ל.

במדרגות חשבתי שלפחות הוא מת ואולי היה לו קצת חם לפני זה. 

הנוצרים הקדמונים דימו לראות צלבים בכל תצורת כוכבים, והאסטרונום גילה את החומר האפל של היקום דרך החלומות המרים שלו וכל אחד מדמה לראות איזו מסקנה ודאית וסופית שנקלטת לו דרך חושיו, ואז הוא משליך הכל על העולם וברואיו, ואם יש לו מספיק כריזמה, גם מאמינים לו. רק ההומלסים הם עדיין בדרגה אבולוציונית של עש: העיקר להתלטף עם מקור האור והחמימות גם במחיר של מוות בטוח.