החלטתי לעשות סדר והשלכתי לפח כמה עשרות קלטות קטנות מן הזן שקראנו לו "קסטות".  שמרתי כמה מטעמי נוסטלגיה. נזכרתי בימים שבהם רכשתי אותן אחת לאחת לניגון נמשך בקופסה ניידת גדולה, בפלא האלקטרוני דאז שהיה גם נגן קלטות וגם רדיו במכשיר אחד. או שנהגתי רק איתן במכוניות שהיו לי בעבר.

אולי היה ב"קסטות" משהו ממני, ממה שהיה.

את כל זה עשיתי לצלילי שרשרת הקליפים שקבעתי כראויה לבקר נוסטלגי באמצעות תיבת הוט-פייבר המחוברת למסך הטלוויזיה שלי. זאת המאפשרת לי לסמן מהטלפון החכם עם הקפה הראשון מה אשלב בשרשרת להיטי היו-טיוב התפורים על מצב הרוח של הבקר.

האם זה יהיה כריס ריאה ב- בלו קפה, או אולי דיאנה קרול שהולכת לה, ליאונרד כהן עם אל פצ'ינו מבצע ב"ניחוח אשה" טנגו עד קצה האהבה או פול הרדקסל בנמל פוארטו באנוס. קייטי מלואה שתהיה שם או פטרישיה ברבר עם אשת הקסם השחור או אולי שירלי הורן המרימה כוסית לחיים. ועל פי איזה סדר.

שלחתי עוד מבט אחרון על הקסטות ז"ל בדרכן אל הפח. שילבתי בשרשרת היו -טיוב כמה להיטי עבר שהיו בהן. הן ניראו כל כך עתיקות. שייכות לעידן שהיה ואיננו עוד. מעתיקות המוזיאון למוסיקה.

 כל שנה הופכת את הציוד של כולנו למיושן. כל כך מהר שהתהליך כמעט בלתי נתפש. כמו אוסף הטלפונים הסלולריים של שנים עברו שהעפתי גם כן לפח. פעם הם היו הדבר הנכון. העכשווי. הגאדג'ט החכם להיראות עימו. שיקנאו. עכשיו הם גרוטאה.

ופתאום באה הבנה-הרגשה, מעורב ירושלמי, של השינוי בדרכי השיח והתקשורת. של היתרון והחיסרון. והמאזן החיובי בסופו של חשבון. כן, הולכת הפרטיות. אבל אנחנו משתפים יותר. כן, הקצב טורף אך עימו באה היכולת להתחבר אך ורק למה שעושה לך את זה. גם של הצורך לסמן פרטיות שאם לא כן אני מחלק כל מצב רוח עם מאה אלף נוספים בין אם בא לי ובין אם לאו.

אם מישהו היה אומר לי שאגיד תודה ל"הוט" הייתי אומר לו שהוא התחלק על השכל. אבל כן, תודה על הצעצוע המחבר את המסך הגדול ומחרוזת הרמקולים ליו-טיוב.  גם על הידיעה כי משהו נותר עמיד: הצלילים שורדים. הנשמה שהוכנסה אליהם מדברת אלי גם עכשיו.

נוגעת כמו אז.