הנכד שלי אוהב להתארח אצלנו. למה? כי מאחורינו יש עבר חינוכי, בדגש על אהבת הטבע
וההיסטוריה. כאשר הילד התחיל ללמוד במעבדה, נגלה לפניו עולם חדש. ההתחלה הייתה מרתקת: הבאתי לו
שלל יצורים פיצפוניים שמתגוררים בשלולית חורף. שלולית כזו, כידוע, אורך חייה תלוי בכמות
הגשם. על כן, הילד היה צמוד לחדשות ברדיו. החדשות לא אמרו לו דבר, אבל הוא היה ממתין
בסבלנות לסיום, ואז, כשדיקלמו את הטמפרטורה הוא הקפיד לרשות במחברת שבכריכה שלה
כתוב: טמפ. (הוא חובב ראשי-תיבות וקיצורים). במחברת אחרת הוא שרטט את היצורים הזעירים המצויים במים שהובאו מאחת השלולית בסביבה.
מכאן הוא עבר לפרחים, שיחים ועצים. בקיצור, הילד הפך למדען צעיר. בחופש הגדול הוא הגיע אלינו עם חבר. החבר, ילד ג'ינג'י, עם משקפיים, היה מדען קטן, כך שהם
מצאו מכנה המשותף. מדי פעם נכנסתי אליהם לפנק אותם בכל מיני "תופינים", כמו שאומרים.
כשהאזנתי באקראי לשיחות שלהם, לא הבנתי דבר. הם למשל, הגיעו למסקנה שבעוד כך וכך שנים,
לא תוכל האנושות לקיים את עצמה מתוך מקורות המזון הנוכחיים. עכשיו בטח תשאלו: "באמת? עוד כמה שנים זה יקרה?" אז פה המלכודת, כי שני המדענים הצעירים אינם מבינים נוסחאות מתימטיות. נסתיימה החופשה. שני הנערים שבו לתל-אביב ואנחנו הקפדנו לסמן בלוח-השנה, את החופשה הבאה. כיוון שהיה לנו
געגוע לנכד, סימסנו לו: "מה שלומך? נכד?" "הכל בסדר!", ענה מיד, "המורה הפילה עלינו שאלה: "הפיל והקרנף התקוטטו. מי ניצח?" "אתה ממציא את זה?" "מה פתאום? זאת המורה למדעים!". שמנו את הסלולרי על רמקול. לא רצינו להתבייש, אז אמרנו: "מישהו מצלצל מלמטה! נחזור אליך". אמרנו וניתקנו. שברנו את הראש. חיפשנו בוויקיפדיה. צלצלנו לגני-חיות, כולל התנכ"י. התקשקשנו
עם ווטרינרים וסתם אנשים מכל העולם. בסוף הגיע מייל מספריה של האוניברסיטה הפורטוגזית בקואימברה: "אם תבואו לפורטוגל, תיכנסו
אלי לכוס קפה!". התפתח וויכוח ביני לבין רעייתי: "הרי מקדמא-דנא ידוע שהפורטוגזים שותים אמנם קפה חזק, אבל
זה לא לטעמי!".
קיבלתי תשובה קצרה: "זה מה שימנע ממך לעזור לנכד שלך לעשות שיעורי-בית? אין לך בושה?" למען האמת, הייתה לי קצת בושה. פורטוגל, למי שלא יודע, היא ארץ שמדברים בה בשפה שאין דומה לה. למשל על האות השביעית
כותבים פסיק עליון. ניקח לדוגמא אחד מהשכנים בבניין שלנו: ז'וקוב. יחד עם זאת, כשהצצנו בחלון
המטוס, ראינו שיש לארץ הזו, המון המון נהרות ונחלים, הלוואי עלינו. אז קודם כל הלכנו למלון לפוש קמעא. המומחה, משאת נפשנו, לא נמצא בספריית האוניברסיטה. צלצלנו להנהלה. המזכירה אמרה שיש
שתי אפשרויות: או שהפרופסור עושה יוגה או שהוא עלה להר, לעשות סייסטה, או משהו דומה. החלטנו לשכור מכונית (הכל כמובן בשביל הנכד). נסענו לקואימברה, כמובן. טיפסנו ברכב הקטן אל ההר הגדול המכוסה ערפל. הדרך הייתה מלאה
פיתולים וזיגזגים בלי הרף. הערפל היה כל כך צפוף ודחוס שנאלצנו מדי פעם להוציא את היד מהאוטו ולנפנף עם הצעיף כדי
לגרש אותו. כמעט הגענו למחוז חפצנו, למעלה, מעל לעננים. שני חבר'ה על אופניים ובגדי ספורט
בוהקים, חלפו לידינו. פתחנו את החלון ושאלנו באיזה גובה אנחנו. "אלף ושבע-מאות מטר!", אמרו ונמוגו בערפל. המשכנו לנסוע לאט לאט. האוטו השמיע צלילי עייפות. ריחמנו עליו. עצרנו כדי שיוכל להתאושש. יצאנו מהאוטו. היה עלינו למשש איש את רעהו (דווקא נהנינו). האוויר סביב היה כל כך צפוף ודחוס שיכולנו לארוז קצת לחזרה הבייתה. רגע! רגע! שכחנו לגמרי את מטרת הנסיעה. למזלנו עברו בדיוק אותם רוכבי האופניים שראינו אותם קודם. ביקשנו שיוליכו אותנו אל הפרופסור. נסענו, נסענו. שלג. קרח. הכל קפוא. הגענו לבית, בנוי קורות עץ שחורות עבות. הדלת הכבדה נפתחה. עמד שם קשיש עם משקפיים עגולים. לידו כלב שעיר, גדול, גם הוא קשיש. נכנסנו. חום אימים. ריח של גבינות-עיזים. ישבנו עימו. שוחחנו על הא ועל דא. בסופו של יום, אמר האיש: "אם אתם כאן עם אוטו, בואו נרד מן
ההר". ירדנו. הוא בספסל האחורי, וגם הכלב. נכנסנו לסיפריה ביראת כבוד. משהו ענק מלא ארונות ספרים עתיקים. אלפי ספרים. בין השאר הוא סיפר אנקדוטה: "בגמר העבודה אנחנו מאפילים את האולמות ואז משחררים עטלפים
זעירים שאוכלים את העש שנטפל לדבק של הספרים העתיקים". התרשמנו מאוד, כיוון שיש לנו חבר באוניברסיטה שחוקר את אורח החיים של היצורים הללו. עד כמה שאני יודע, ההבדל בין החבר לבין הפרופסור, הוא זעיר (החבר שלנו נותן ליצורים מזון
כשר). בקיצור, לקחנו מונית לספרייה (אחרי חמש שעות טיסה). של האוניברסיטה בקוימברה, שם יושב
הגאון עם המשקפיים העגולים והזקן הלבן, יושב וכותב ומפענח כל מיני מגילות עתיקות מאובנות. עד שהוא יתפנה, הסתכלנו סביב. אשתי ראתה כמה כתבי-יד, ונזכרה שהכתב שלי לא שונה בהרבה
מן המגילות שעל השולחן. בנתיים האיש התפנה אלינו. הסברנו לו שאנחנו מגיעים מהארץ הקדושה. האיש כמעט התעלף. "באמת? בנצרת הקדושה הייתם? ממש?" אמרתי לו שבאנו עכשיו בטיסה של חמש שעות. "אם תבוא לישראל, תוכל להגיע מנתב"ג לנצרת
בקצת פחות מחמש שעות. וקבל ממני עצה: סע בכביש שש!". "מה יש שם בנצרת?", הוא שואל. אני עונה: "יש ברחוב הראשי בולוס (בולוס זה פאולוס השישי), אחלה חומוס!" "מה זה: אקלה חומוס?" "לא חשוב", אמרתי. בנתיים הוא שואל איזה קפה אני שותה. אני עונה לו קפה-ג'ייקוב (על שם הצדיק JACOBS ). בסוף, כשהוא מנגב את השפם שלו, הוא שואל: "אז על מה אנחנו מדברים?"
"תשמע! הנכד שלנו הוא גאון. בעצם, כל הנכדים שלנו הם גאונים". האיש הפסיק אותי, "אם כולכם גאונים, אז למה אתם לא פותרים את הבעיות לבד?" "אה!", אמרתי, "יש בעיה!". "מה הבעיה?". "זה משהו, שהוא לא פיזיקה. אולי מטה-פיזיקה. אז הנה הבעיה שהנכד הגאון שלנו חייב לפתור:
בעיה עתיקת-יומין". "זה מעניין", אמר האיש, כנראה רק בגלל הנימוס.
"אז ככה", אמרתי: "המלך הספרדי קיבל מתנה: פיל וקרנף. התעוררה מחלוקת בחצר המלך: מי
ינצח בקרב בין השניים. מה אתה חושב?" האיש שקע בהרהורים, לבסוף פתח: "אתם באמת רוצים לדעת?" "בטח! מה אתה חושב, שסתם ככה באנו אליך מארץ הקודש?". "אני חייב לחשוב!", אמר האיש, "אני חושב לאט", הוא אמר. "אין דבר! תיקח את הזמן שלך", אמרנו ויצאנו לשוטט בעיר. לא היה מה לעשות, אז שוטטנו פה ושם. גם יצאנו להתרענן באיזו כנסייה או שתיים, וכל פעם בדקנו
בסלולרי אם האיש כבר בישל איזה פתרון. בסוף נמאסה עלינו הבטלה. צלצלנו לספריה ושאלנו:
"נו?!". והתשובה הייתה: "אני עדיין חושב! אתם יכולים לשוב למולדת. אשלח לכם תשובה במייל". שבנו למולדת. למחרת קיבלנו מייל ובו מילה אחת: "הקרנף!" החזרנו שאלה: "?" "אמרתי לכם: הקרנף!". "איך תסביר את זה?" "חבר'ה! אמרתם שהנכד שלכם גאון, נכון? אז שהוא ישבור את הראש!!"
|