כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של יצחק שויגר

    0

    תמרים

    4 תגובות   יום שלישי, 9/2/16, 14:06

     הספינה חגה סביב שרשרת העוגן. זה מכבר הגיעה הספינה מבירות אשר בלבנון, נושאת בבטנה מקצת סחורות שהועלו אליה שם ואשר נערמו בשקי בד על הסיפון הצר, ובעיקר מכילה בבטנה כמה עשרות משפחות של עולים יהודים לארץ הקודש, שעשו דרכם מפולניה בראשית המאה שעברה. דרך ארוכה עברו. במסע אין סופי שהחל בראשית 1912 עת עזבו את לודז' אשר בפולניה. משם יצאו ברכבת ברגל וברכב עד לטריאסט ומשם באנייה לביירות, שם שהתה הספינה יום אחד והמשיכה במסעה לנמל הישן של יפו. עמדו הנוסעים על הסיפון והביטו בבתיה הרחוקים של יפו. עת בוקר הייתה וקרני השמש שעלתה ממזרח צרבו את עיניהם הדומעות. מפאת גודלה לא יכלה הספינה להיכנס לנמל ושעה ארוכה המתינו לסירות הסבלים שייקחו אותם מן האנייה אל החוף. עמדו וחיכו. והנה הופיעה אחת הסירות. לאט לאט הגיחה סירת המשא מתוך הנמל וצוות מלחים חותר משני צדיה. כבש מדרגות צר הורד מן האנייה ועוד מעט קט והסירה עוגנת ונקשרת לכבש האנייה. הנוסעים עומדים מוכנים ונדחקים. מזוודותיהם בידיהם ורב החובל מנסה לסדרם בתור. וההתרגשות רבה. ארץ ישראל משאת נפשם מזה שנים עומדת כנגדם ועוד מעט קט ויוכלו לנשק את אדמתה כפי שחלמו. והנה רב החובל מנפנף בידיו וצועק משהו, בשפה לא מובנת וכפי שהוסבר להם לנוסעים המבוהלים, לאחר מכן, הוא דוחק בהם לזוז הצידה, כדי לאפשר את פריקתם של הסחורות שבשקים שנערמו על הספינה בעת עגינתה בבירות ואשר חסמו את המעבר לכבש האנייה. הקהל רטן אך נסוג לאחור. שנים מצוות המלחים דילגו בזריזות אל האנייה ומיד החלו לפרוק את השקים תוך שהם מניפים את השקים אל על ומשליכים אותם אל צוות המלחים שנשאר על הסירה. והנה נפרם ונקרע אחד משקי היוטה ותוכנו התפזר על פני הסיפון. הקהל הביט משתאה בערמה של תמרים כהים חומים וגדולים שהתפזרה על פני הסיפון ועט על התמרים כמו עדת תרנגולות מורעבת. בתוך דקות נעלמה ערמת התמרים אם בכיסים ואם בפיות הנוסעים המורעבים והמתרגשים. רב החובל התחיל לצרוח אולם משראה שתכולת השק נעלמה התחיל לצחוק בקול גדול ואף שאר הנוסעים הצטרפו אליו ועמדו וצחקו בקול גדול. חלקם מפני שזה באמת הצחיק אותם וחלקם מפחד שרב החובל יתבע מהם להשיב את המלקוח, אם לא ינהגו כמוהו. וככה עמדו מספר דקות וצחקו בקול גדול. אף אמי שהייתה כבת שבע אז והייתה על הסיפון יחד עם הוריה ושני אחיה ואבי אימא, סבא שלה, שהיה רב נשוא פנים, שעלו לארץ ישראל, אף היא רצה אחר התמרים. אך לשווא. בתוך דקות נעלמו התמרים כלא היו והיא לא הצליחה למצוא אפילו תמר אחד. וכך כשכל הקהל עומד וצוחק, עומדת אמי מבוישת מאוכזבת ודומעת ומביטה בסבא שלה. "לא הצלחתי אפילו לתפוס תמר אחד," אמרה. "לא נורא", אמר לה. "הנה קיבלתי מאחד הנוסעים, שהוא אחד מידידי 2 תמרים. הנה לך. אילו תמרים גדולים ויפים שמקורם בבבל לשם גלו אבותינו לאחר חורבן הבית הראשון וחלקם הגדול נשארו שם ולא חזרו לארצנו. ואומרים שהם נהיו מגדלי התמרים האלה. ומאז ארץ זאת ידועה בתמריה הגדלים על גדות החידקל שהיה הנהר שהיה בגן עדן. ואם כל העם יחזור לארץ ישראל כמונו, אולי גם פה יגדלו תמרים כאלה." נתנה אמי עיניה בתמרים היפים, שכמותם לא ראתה מעולם ורצתה לנגוס בהם. עצר בה סבא ואמר: "תדעי לך. שהיום הוא יום טוב וזה הוא ט"ו בשבט שזהו ראש השנה לאילנות. ומצווה לאכול פירות ביום זה. שהרי התמרים הם אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ואין ספק שגולי בבל הביאו את זרעי התמר למקום גלותם וכשיחזרו משם יחזירו גם את תפארתה של הארץ. את זרעי התמרים. ואנו פה על האנייה ואיננו יכולים לקיים את מצוות אכילת פירות בארץ ישראל, שאנו עומדים בשעריה. אבל כדאי שתתאפקי ותשימי את התמרים בכיס מעילך וכשנרד לחוף תאכלי את התמרים ואל תשכחי לברך עליהם, "בורא פרי העץ," וגם ברכת "שהחיינו," וכך נוכל להתחיל את מצוות ישיבתנו בארץ ישראל, בט"ו בשבט, במצוות אכילת פירות האילן. אמי נסוגה לאחור והמתינה יחד עם משפחתה כשהתמרים בכיס מעילה. והנה הגיע תורם לרדת מן הספינה. המלחים החסונים זרקו את המזוודות הכבדות של הנוסעים לעבר הסירה המתנדנדת, כאילו היו קופסאות גפרורים. בתוך דקות נערמו המזוודות על הסירה הקשורה לכבש האנייה והנוסעים התחילו לרדת. אמי עמדה משותקת. ידיה מונחות על כיסי המעיל, משום שפחדה לאבד את התמרים. "אחזי במעקה ותרדי," קרא לה אביה, אך היא בשלה. הסירה התנדנדה והנוסעים שכולם כבר היו יושבים בסירה התחילו להרגיש ברע מחמת הטלטולים והתחילו לרטון. או אז עלה אחד המלחים חזרה לאנייה העמיס את אמי על כתפיו ממש הייתה עז מובלת לשחיטה וירד עמה אל הסירה, שהחלה עושה דרכה אל הנמל. לא עברו דקות רבות אבל אילו נראו לה כנצח. והנה נכנסו לנמל והסירה נקשרה לרציף והנוסעים ירדו אל החוף, אוחזים במזוודותיהם הבלויות. בליל של צעקות בשפות שונות פולנית ואידיש ערבית וטורקית אפף את חבורת הנוסעים. צעקות הסבלים התערבבו בקריאות בני המשפחה זה לזה. והיו גם כאלה שבני משפחתם כבר חיכו להם. למשפחת אמי לא חיכה איש. מיד קרא הסבא לסבל ורכב שהעמיסו את המזוודות ואת בני המשפחה על עגלה גדולה ויצאו לחפש להם מקום לגור בו. בגלל המהומה וההתרגשות שכחה אמי את התמרים בכיסה ורק לעת ערב לאחר שמצאו מקום לגור בו נזכרה בתמרים. אז, הוציאה אותם מכיסה, בירכה עליהם ואכלה אותם בתיאבון ובכוונה. שמצוות ישוב הארץ התחילה באכילת תמר, ממש כפי שהורה לה הסבא. את הזרעים זרקה לחצר הבית דרך החלון. מספר שבועות גרו בני המשפחה באותו בית. יום אחד הבחינה אמי שבמקום שזרקה את הגרעינים של התמרים, נובט לו שתיל. מיד רצה לסבא והראתה לו. "יכול להיות שזה באמת עץ שצומח מהזרעים שזרקת. מי יודע, כל דבר שהוא בא מאהבה מתחיל בתמר. אהבת ארץ ישראל אין לה שיעור והתמר שאכלת בט"ו בשבט בארץ ישראל מן הראוי שיצמיח עץ. אבל איני יודע אם נראה בגידולו שכן בעוד מספר שבועות אנו עוברים לבית אחר בשכונה חדשה." לא אתאר את תלאותיהם של בני משפחתי מאותה עת. התקופה שעברו בין השלטון הטורקי והבריטי בתקופת מלחמת העולם ולאחריה. החיים לא היו קלים והייתה מלווים במספר גירושים בין יפו לנווה צדק לירושלים וחדרה ובני ברק עד שהשתקעו בתל אביב. בשנות השלושים הגיע אבי לארץ ישראל גם הוא באנייה מבירות ובתל אביב פגש את אמי. כשהציע לה להינשא לו סיפרה לו על עץ התמר ששתלה. "אהבה מתחילה עם תמר," כך אמר לי סבא. הלכו לחפש את עץ התמר ולא הצליחו למצוא, לא את הבית ולא את העץ שאולי צמח ואולי לא. אבל אהבה מצאו וגם תמרים. אפילוג כשהתחלתי לחזר אחרי אשתי שאלתי את אמי כיצד אדע ששחברתי זאת היא באמת אוהבת אותי. תן לה תמרים, אמרה. אלוהים מזווג זיווגים ואם עיניה יבריקו בעת שתאכל את התמר, תדע שהיא הכלה המיועדת לך. ואז יתקיים בך האמור בשיר השירים אשר לשלמה "אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו.( ההמשך של הפסוק הוא " וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" ואלו הם כבר דברים אינטימיים שזה לא המקום ולא הזמן לפרוש אותם ברבים.) בדרכי לפגישה עמה, החלקתי שני תמרים חומים ויפים לכיסי, שנתנה לי אימי ובתוך שיחתנו ובדרך אגב, הצעתי לה לחלוק עמי את התמרים ששלחה לה אמי. עיניה הבריקו בעת שאכלה את התמר ואור זה היה בעיני האות, שאכן היא זו, המיועדת לי. סמוך לט"ו בשבט, מעט ימים לאחריו, באנו בברית הנישואין. וכפי שנראה אמי צדקה. עובדה היא שאנו נשואים באושר עד היום, אנו מגדלים ביחד ילדים ונכדים ונהנים גם מאלו וגם זה מזו, כך אני מעיד, וגם זו מזה, כך אני מקווה. והנה אגלה לכם שהיום יום הנישואין שלנו. במשך כל השנים האלו שוררים בינינו רגשות של אהבה וחיבה. וכדאי להסביר שהאהבה היא הכוח המוליך הראשוני והחיבה היא קצת למטה מזה, אלו הם רגשי החברות והשיתוף של חיי היום היום, שבני זוג צריכים לחוש יחס של חיבה וחברות זה לזה בכל מעשיהם וזאת בנוסף לאהבה, שאז ורק אז ישרור האושר בביתם. ומצאתי שאהבה וחיבה ביחד, בגימטרייה, זה 44. והיום יום הנישואין שלנו וזה בדיוק מספר השנים שאני נשוי לאשתי מאז נישאנו ב6 לפברואר 1972 ועד היום.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/2/16 12:28:

      סיפור נהדר, וכתוב מאוד יפה.
      סיפור אישי, אנושי ויהודי וישראלי. וגם חקלאי (:.
      ברכות ליום הנישואין.  חיוך

        10/2/16 18:56:
      סיפור יפה, עם מסר יפה. נשמע שיש לכם משהו מיוחד, מאחלת לכם שהוא יחזיק מעמד עוד שנים רבות.
        10/2/16 18:30:
      איזה יופי של סיפור! הלוואי שהשנים הבאות יהיו דבש (תמרים)!
        10/2/16 16:09:
      סיפור נהדר על אהבה ציונות הסטוריה ו....תמר!! כל הכבוד.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יצחקשויגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין