רוגל אלפר ב "הארץ" תוקף הבוקר את קרן מרציאנו מערוץ 2 אשר הריאיון שלה את איימן עודה נראה בעיניו יותר כחקירה מאשר כריאיון עיתונאי בטלוויזיה. ואני הקטן שואל איזה ערך אנושי גובר: זכותו של רוצח להיקבר על ידי משפחתו או זכותו של מהלך ברחוב לא להירצח בגלל מוצאו האתני. זו הדילמה שמציג רוגל אלפר במאמרו. איימן עודה באותו ריאיון נוטה להגן על זכותו של הרוצח להיקבר על ידי משפחתו, ומזכיר כראייה את המחזה של סופוקלס "אנטיגונה" (רמז דק כפיל שלקרן מרציאנו אין מושג על מה הוא מדבר). אבל גם אם בעיני רוגל אלפר יש לאיימן עודה ארשת פנים נבונה ועצובה, אני לא יכול לשכוח שהוא יחד עם חנין זיעבי וג'מאל זחלקה מייצגים בכנסת את אויבי ישראל או במלים שלי את מבקשי נפשי. 

עוד רוגל אלפר מדבר, והנה קופץ מול עיני מישה ארנס שכותב באותו עיתון שהרשימה הערבית המאוחדת היא מרקחת של קומוניסטים, נאצריסטים ואיסלמיסטים שנאלצו לשלב ידיים בשל החוק להעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת. מה שכותב מישה ארנס הוא נכון אלא ששוד ושבר הוא שכח לכתוב שיוזם אותו חוק הוא בנימין נתניהו כדי להיבחר שוב ולהנציח כאן את שלטונו. אבל אני הקטן לא יכול לשכוח שאותו מישה ארנס הוא האיש שלפני שנים הביא לכאן יורד ישראלי לאמריקה בשם בן ניתאי, שברבות השנים הפך לבנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל שהוא גם האסון של ישראל. 

עוד מישה ארנס מדבר והנה קופצת מול עיני ידיעה טרייה מבית המשפט העליון, שם טוען עורך דינו של שלדון אדלסון שהחינמון "ישראל היום" (שבפי העם נקרא "הביבעיתון") איננו בבעלותו של שלדון אדלסון אלא בבעלותו של בן משפחה שלו. ואני הקטן שוב רוצה להטריד את הקוראים בשתי שאלות שמטרידות אותי. 1. מאיזה תאריך בדיוק "בן משפחתו של שלדון אדלסון הוא בעלי העיתון. 2. מי לימד את מי לרמות: ביבי את שלדון או שלדון את ביבי. אני תומך בהנחה הראשונה.

ושוב קופצת מול עיני ידיעה הטוענת שרזי ברקאי ניסה להשוות בין הורי שני חיילי צה"ל שגופותיהם בידי החמאס בעזה לבין ההורים של רוצחי לוחמת משמר הגבול בשער שכם. 

עד כאן. אין לי יותר כוח למערבולת של הכרוניקה הישראלית היום. כי היום עדיין לא החלו שלשת הדקירות היומיות בישראל ואני שומר את כוחותי הנפשיים לפגישה היומית הנוראה מדי יום.

יש בינינו כאלה שטוענים כי "מר ביטחון" הנקרא גם "הקיסר" עסוק כרגע במחשבות כיצד להפסיק את הדקירות היומיות ברחובות ישראל. הטוענים זאת שכחו ש ל"מר ביטחון" אין כרגע פנאי לשום מחשבות פרט לתכנונים הנכלוליים שלו כיצד להנציח כאן את שלטונו.