זאת כמובן התשובה לחידה מהרשומה הקודמת. זה מה שכל בן אדם מרגיש בגדול. בקטן, זה פחות עובד. כמו רוב האזרחים תחת הכיבוש של ביבי, כל אחד חי מיום ליום בתחושה שהכל אולי יסתדר יום אחד. 

תכלס, יש דברים שמסתדים ויש כאלה שלא. יש דברים שאפשר לסדר וכאלה שאי אפשר. למשל, בעיות כלכליות אפשר. דתיים הומואים שמתחתנים, מביאים עשרה ילדים וכל החיים שלהם חיים בשקר, אי אפשר. 

טראנסג'נדרים, אנשים שנולדו בגוף הלא נכון ובנשמה הלא נכונה, אי אפשר. 

זה כמובן מוריד מהלחץ. יש חלוקה ברורה וככה צריך לחיות. לא צריך לחכות לשינוי בדברים שלא תלויים בנו. 

=======================

ג'יימס הפיליפיני: קשה לי ואני צריך חיים אחרים. 

אני: תגיד תודה שלא נולדת בסוריה מותק. הכל יכול להיות יותר גרוע 

===================

מסר אישי שקיבלתי: אתה חכם אבל פסיכי 

בהחלט נכון. מצד שני, מעט מאוד אנשים שפגשתי היו יכולים להחשב נורמליים. ופגשתי.

================

כשלקחתי הירואין בהודו, הבנתי דברים. ההוא שטייל איתי והיה מנוסה מאוד בסמים, כמעט מת. ולמה? 

אני? עד אז, לא עישנתי ג'וינט.

אבל, הוא לא זרם, התנגד וסבל. אני? זרמתי בכיף - ידעתי שהגוף יעשה את מה שיעשה והכל יעבור בשלום.

ככה גם עם עוגת החשיש והפטריות בתאילנד. יכול להיות שגם "מילקשייק מיוחד" שנלקח בנפאל.

=================

היה איזה מקרה שישנתי במערה בטסמניה שלושה ימים עקב סופה מטורפת. זה שטייל איתי, לקח את זה קשה וחזר לארץ מיד. אחרי זה הוא שכב עם אחותי אבל זה לא קשור.

אני ישנתי שלושה ימים והמשכתי הלאה. נו, נגמר.

============================

יש שיר שצריך לשמוע כמובן: