ידוע לכל שהתואר יהודי נגזר מהשתייכות לשבט יהודה, ומכאן שהיהודי הראשון הוא אבי השבט בנו הרביעי של יעקב: "יהודה”. את השם היפה הזה נתנה לו אמו לאה במלים "אוֹדֶה אֶת יְהוָה". ובאמת השם היפה הזה ממזג בין השם המפורש י-ה-ו-ה ובין המילה הודיה, ובכך אולי מגדיר את מהותם של היהודים הבאים לבוא.

אפס עם כל הכבוד להברקה הלשונית של לאה, שווה להיזכר שיהודה כלל איננו הראשון ששמו כולל את השורש י.ה.ד. קדמה לו "יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי" אשתו הראשונה של עשיו (דודו של יהודה). העובדה ש"היהודי" הראשון הוא בעצם "יהודית" אמורה לספק מספר זעזועים תרבותיים. הראשון הוא עניין המין. אין ספק ש-יש יותר מאירוניה בעובדה "שהפריט היהודי" הראשון הוא אשה, בזמן שהזכרים היהודים האדוקים מתעוררים כל בוקר למשמע הברכה "ברוך שלא עשני אשה".

הזעזוע השני נובע מהשיוך של יהודית לעם החתי. הרי המילה יהודית היא הלחמה של "הודיה" יחד עם השם המפורש. והנה מחבר התנ"ך מספר לנו שהקדוש ברוך הוא הופיע גם בדת החתית. ואולי בעצם זה לא כל כך מפתיע מפני שלאלוהינו יש מספר שמות בינהם השם "אל”, שהוא גם אבי האלים בדת הכנענית, והשם "אדוני”, שדומה לשמו של האל המונותאיסטי המצרי "אתון”, ולאליל היווני "אדוניס”.

בדברי ימי ההיסטוריה עמנו נחשב כמי שגילה את האל האחד. אפס עם השנים הקרדיט הזה תפח עד שיש כאלו שהפכו את האל לאחד משלנו שלא לומר לעושה דברנו. אולי בשל כך דאג מחבר התנ"ך לתת לנו שיעור בצניעות בעזרתה של יהודית החתית.

הזעזוע הגדול ביותר מגיע דווקא מצרתה של יהודית, רבקה, אשת יצחק. רבקה שיחקה תפקיד ראשי בסיפור המפורסם של "גניבת הברכה", שבו היא, ובנה המועדף יעקב, הערימו על האב העיוור יצחק, על ידי כך שיעקב התחזה לעשיו אחיו. המעשה הזה עורר כצפוי זעם רב אצל האח המנושל, עד שהוא החליט בלבו להתנקם. לנוכח פני הדברים החליטה רבקה להבריח את יעקב לאחיה. כדי לקבל את ברכת יצחק לבריחה, רבקה עשתה את מה שהצטיינה בו – רימתה: והנה דבריה הנכוחים: "אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה... מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים”. במשפט מזהיר אחד כוננה רבקה את מה שניתן לכנות גזענות הרחם. מצד אחד עצוב ועלוב לגלות, שהיופי הזה הוא תוצר של מעשה נוכלות. אבל האירוניה האמתית היא שאותה גזענות הרחיקה את היהודית (ואם תרצו את היהדות) מעמנו.

החכמה המקופלת במעשה יהודית החתית כנראה הייתה חשובה מאוד ליוצרי התנ"ך והם טרחו לחזור עליה בעוד שתי גרסאות. הפוסט התחיל בכך שהיהודים הם צאצאי יהודה. אבל לצורך העמדת צאצאים צריך כמובן גם אשה. שבט יהודה לא היה קם לולא תמר הכנענית (עוד אחת מבנות הארץ). יתר על כן, מכיוון שיהודה קימץ בזרעו, אנו חבים את קיומנו לתושייתה של אותה תמר שהתחפשה לזונה וליקטה את זרעי יהודה כדי להביא לעולם יהודים כשרים.

עוד אדם שהיהדות חייבת לו את קיומה היא דוד מלכנו. דוד נלחם בשושלת המלוכה הקודמת כדי להכתיר את עצמו למלך ואת שבט יהודה לשבט השליט. לימים הסידור הזה לא מצא חן בעייני רוב שבטי ישראל, מה שהוביל למלחמת אחים, ולהקמת ממלכת יהודה נבדלת ממלכת ישראל. על המעשה המפואר הזה אנו, צאצאי שבט יהודה מוקירים את דוד לנצח. מוקירים כל כך עד שאנו בטוחים שמשיח צדקנו יבוא מזרעו. אפס גם משיח לא יכול להסתפק בזרע – הוא זקוק גם לביצית, ומבין נשותיו של דוד הביצית המובחרת ביותר נמצאה דווקא אצל בת שבע – אשת אוריה החתי. וזוהי אולי התשובה ההולמת ביותר של מחבר המקרא לאותה בדלנות גזענית שהשפילה את יהודית החתית: משיח צדקנו יהיה גם הוא נצר חתי (מצד האם).

נדמה שלפחות במקרה זה התנ"ך מציע פתרון אחר לגמרי לשאלת מיהו יהודי, מאשר אלו המתיימרים לדבר בשמו.